משנה
נאמר בתורה (בראשית לב לג) 'עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה', פרק זה עוסק בדינים השייכים למצוה זו: איסור אכילת גִּיד הַנָּשֶׁה, נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בַּחֻלִּין וּבַמֻּקְדָּשִׁים, ואפילו קרבן עולה, המוקטר כליל, מוציאים תחילה את גיד הנשה, ומשליכו על האפר הצבור על גבי המזבח, ואינו מקטירו עם שאר אברי הקרבן. וְנוֹהֵג איסור זה בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, בְּיָרֵךְ שֶׁל יָמִין וּבְיָרֵךְ שֶׁל שְמֹאל. וְאֵינוֹ נוֹהֵג בָּעוֹף, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ כָף – אין ירכו מתעגלת ככף [אך אם ימצא עוף שירכו מתעגלת כך, יהיה בו איסור גיד הנשה], וְנוֹהֵג איסור זה בַּשְּׁלִיל – בולד חי הנמצא במעי אמו לאחר שחיטתה, שאינו צריך שחיטה בפני עצמו אלא ניתר בשחיטת אמו, ומכל מקום אסור לאכול את גיד הנשה שבו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, איסור זה אֵינוֹ נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל. וְחֶלְבּוֹ של גיד הנשה, והיינו השומן של הגיד, מֻתָּר. וְאֵין הַטַּבָּחִים נֶאֱמָנִים עַל גִּיד הַנָּשֶׁה, לומר שהוציאוהו ממקומו, כיון שטורח הוא להם לחטט אחריו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, נֶאֱמָנִין עָלָיו, לומר שהוציאוהו, וְנאמנים עַל הַחֵלֶב של הבהמה, לומר שהוציאוהו.
גמרא
אָמַר שְׁמוּאֵל, חֶלְבּוֹ [-השומן] שֶׁל גִּיד הַנָּשֶׁה, מֻתָּר באכילה לְדִבְרֵי הַכֹּל. תמהה הגמרא על דבריו, וְהָא מִיפְלַג פְּלִיגֵי – והרי נחלקו תנאים בדין זה, דְּתַנְיָא בברייתא, גִּיד הַנָּשֶׁה, מְחַטֵּט אַחֲרָיו להוציאו בכָּל מָקוֹם שֶׁהוּא, וְחוֹתֵךְ שֻׁמָנוֹ מֵעִקָּרוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, גוֹמְמוֹ עִם הַשׁוֹפִי – חותך את הגיד לבדו בחלק הגבוה והנראה, ללא השומן, שאין בו איסור כלל, ומכל מקום מבואר שלדעת רבי מאיר שומנו של הגיד אסור, ואיך אמר שמואל שלדברי הכל הוא מותר. מתרצת הגמרא, כוונת שמואל היתה שמן התורה השומן מותר, אך (ו)מוֹדֶה שְׁמוּאֵל שֶׁאָסוּר מִדְּרַבָּנָן, ומה שאמר רבי מאיר שיש לחתוך את השומן, היינו מדרבנן, ואילו רבי יהודה מתירו לגמרי, ואפילו מדרבנן. ומוכיחה זאת הגמרא, דְּתַנְיָא בברייתא, שֻׁמָנוֹ של גיד הנשה מֻתָּר באכילה, וְיִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים נָהֲגוּ בּוֹ אִיסּוּר. וְכֵן הֲלָכָה.
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, שְׁנֵי גִּידִין הֵן, הַפְּנִימִי הַסָּמוּךְ לָעָצֶם – לעצם הקולית, אָסוּר באכילה מן התורה, וְחַיָּבִין עָלָיו מלקות, והגיד החִיצוֹן, הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר, אָסוּר באכילה מדרבנן, וְאֵין חַיָּבִין עָלָיו מלקות.
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, אָמַר רַב אַסִּי, חוּטֵי חֵלֶב שבבהמה, כגון שעל הכסלים ועל הקרב, אֲסוּרִין באכילה מדרבנן, וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מלקות, כיון שאינם אסורים מהתורה, שלא אסרה התורה אלא חֵלֶב ממש, ולא חוטי חלב. חוּטִין של חֵלֶב שֶׁבַּכְּלָיוֹת, אֲסוּרִין באכילה מדרבנן, וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מלקות, כיון שאינם אסורים מהתורה. לוֹבֶן שֶׁבַּכּוּלְיָא – החלק הלבן שבחריץ שבכליה, המתפשט לתוך הכליה עצמה, רַב וְרַב חִיָיא נחלקו בדינו, חַד מהם אָסַר, וְחַד מהם שָׁרֵי. ומביאה הגמרא את מנהג האמוראים בענין זה, רַבָּה מְמַרְטֵט לֵיהּ – משרש אחריו להוציאו, וכן רַבִּי יוֹחָנָן מְמַרְטֵט לֵיהּ. ואילו רַב אַסִּי גַיִים לֵיהּ – חותך אותו, כְּלוֹמַר, לֹא הָיָה מְדַקְדֵק בִּנְטִילָתוֹ, אלא חותך רק את החלק שיוצא מהכליה, אך את מה שבתוך הכליה היה אוכל. ומביא הרי"ף ראיה לכך שסו הכוונה בלשון 'גיים ליה', כִּדְאָמַר לְקַמָּן בְּעִנְיַן אדם ששמו בַּר פְּיוּלִי, דהֲוָה מְנַקֵּר אַטְמָא קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל – שהיה עומד לפני שמואל, והיה עוסק בניקור גיד הנשה מהירך, חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה גַיִים לֵיהּ – ראה שמואל שבר פיולי חותכו מלמעלה, ולא היה משרש אחריו, אָמַר לֵיהּ שמואל לבר פיולי, חוּת בֵּיהּ טְפֵי – עליך לרדת אחרי הגיד יותר ולשרשו לגמרי, הרי שלשון 'גיים ליה' מתפרשת כחיתוך מלמעלה ללא חיטוט ושירוש.
אָמַר אַבַּיֵּי, כְּוָתֵיהּ דְּרַב אַסִּי מִסְתַּבְּרָא – מסתבר לפסוק הלכה כרב אסי, שדי בחיתוך החלב שעל גבי הכליה, ואין צורך לשרש אחרי החלב שבתוך הכליה, דְאָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, חֵלֶב שֶׁהַבָּשָׂר חוֹפֶה [-מכסה] אוֹתוֹ, מֻתָּר באכילה, אַלְּמָא – ומוכח מכאן שרק חֵלֶב שֶׁעַל הַכְּסָלִים אָמַר רַחֲמָנָא שאסור לאוכלו, וְלֹא חֵלֶב שֶׁבְּתוֹךְ הַכְּסָלִים, ולכן אַף הָכָא נַמִּי – גם כאן, לגבי חלב שבכליות, רק חֵלֶב שֶׁעַל הַכְּלָיוֹת אָמַר רַחֲמָנָא שלא לאוכלו, וְלֹא חֵלֶב שֶׁבְּתוֹךְ הַכְּלָיוֹת, ולכן די בחיתוך החלב שמעל הכליה.
