הגמרא דנה עתה בדינו של טבח שמכר בשר בחזקת שהוא כשר, ונמצא אחר כך שהיה בו חלב: אִיתְּמַר – נאמרה מימרא זו בבית המדרש, טַבָּח, שדרכו לנקר את החלב מהבשר לפני מכירתו, שֶּׁנִּמְצָא אַחֲרָיו חֵלֶב – שמצאו חֵלֶב בבשר שיצא מתחת ידו, רַב יְהוּדָה אָמַר, אם נמצא חלב בְּשיעור כִּשְׂעוֹרָה מענישים אותו, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, בִּכְזַיִת. ומבארת הגמרא, וְלֹא פְּלִיגֵי – אין מחלוקת ביניהם, אלא מַאן דְּאָמַר ששיעורו בְּכִּשְׂעוֹרָה, היינו לְעָבְרוֹ – להעבירו מאומנותו, ולאסור לקנות ממנו בשר. וּמַאן דְּאָמַר בִּכְזַיִת, היינו לענין לְהַלְקוֹתוֹ מכת מרדות מדרבנן, מלבד זה שמעבירים אותו מאומנותו. אָמַר מַר זוּטְרָא, מה שאמרו שיעור כִּשְׂעוֹרָה לענין להעבירו, היינו רק אם נמצא שיעור זה של חלב בְּמָקוֹם אֶחָד, ומה שאמרו שיעור כַזַּיִת לענין להלקותו, היינו אֲפִילוּ אם נמצא שיעור זה של חלב בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת. וְהִלְכְתָא, לְהַלְקוֹתוֹ שיעורו בִּכְזַיִת, לְעָבְרוֹ מאומנותו, שיעורו בְּכִּשְׂעוֹרָה.
שנינו במשנה, 'אֵין הַטַּבָּחִים נֶאֱמָנִין עַל גִּיד הַנָּשֶׁה, כיון שיש צורך לחטט אחריו ולהוציא את כולו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, נֶאֱמָנִין עָלָיו, וְעַל הַחֵלֶב'. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, חָזְרוּ לוֹמַר לענין הלכה שאֵין נֶאֱמָנִין. וְאָמַר רַב נַחְמָן, וּבַזְּמַן הַזֶּה, נֶאֱמָנִין. תמהה הגמרא, וכי אַכְשׁוּר דָּרֵי – וכי הוכשר דור זה יותר מהדורות הקודמים, שעתה נאמנים הטבחים יותר. משיבה הגמרא, לֹא, אֶלָּא הטעם הוא כיון דמֵעִיקָּרָא סָבְרוּהָ – בתחילה היו סבורים שיש לפסוק הלכה כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר, יְקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת נְטִילָה, ואין צורך לחטט אחריו. הָדוּר סָבְרוּהָ – ולאחר זמן חזרו וסברו שיש לפסוק הלכה כְּרַבִּי מֵאִיר, שצריכים לחטט אחריו [וכפי שתובא מחלוקתם במשנה להלן], ולכן, לאחר שנפסקה הלכה כרבי מאיר, כַּמָּה דְּהָוֵי דְכִירֵי לִדְרַבִּי יְהוּדָה – כל זמן שהיו הטבחים זוכרים את דברי רבי יהודה, שבתחילה סברו שהלכה כמותו, לֹא מְהֵימְנֵי – לא היו נאמנים, כיון שהם היו מקילים לעצמם לנהוג כדברי רבי יהודה, ולא לחטט אחריו. אך הָשַׁתָּא – בדורות אלו, דְאֲנְשׁוּיֵהּ לִדְרַבִּי יְהוּדָה – שכבר שכחו הטבחים את דברי רבי יהודה, ואינם יודעים אלא את דברי רבי מאיר המחייב לחטט אחרי גיד הנשה, מְהֵימְנֵי – הרי הם נאמנים לומר שעשו כן.
משנה
משנה ב: שׁוֹלֵחַ אָדָם – רשאי אדם לשלוח לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, יָרֵךְ של בהמה או חיה שֶׁגִּיד הַנָּשֶׁה בְתוֹכָהּ, ואין חוששים שמא יראה יהודי אחר שירך זו הגיעה מיד ישראל ליד הנכרי, ויקנה אותה מן הנכרי בחזקת שהיא כשרה, ויסבור שהוציא היהודי הראשון את גיד הנשה, מִפְּנֵי שֶׁמְּקוֹמָהּ נִכָּר, והקונה את הירך רואה שלא ניטל ממנו הגיד. הַנּוֹטֵל את גִּיד הַנָּשֶׁה מירך הבהמה או החיה, צָרִיךְ לִיטּוֹל אֶת כֻּלּוֹ, ולשם כך עליו לחטט אחריו עד שיוציא את כולו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, די בכך שיחתוך מלמעלה כדי שיְקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת נְטִילָה, והיינו חיתוך בשיעור עובי אצבע בצד הפנימי של הירך.
