אגב כך שהתבאר שניתן לסמוך על סימנים ועל טביעות עין בהכרת בשר שנתעלם מן העין, מבארת הגמרא את גדריהם של דינים אלו: אָמַר רָבָא, מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא – בתחילה הייתי סבור לומר, סִימָנָא עָדִיף מִטְּבִיעוּת עֵינָא – שסימן שיש לאדם בחפץ עדיף יותר מטביעות עין שיש לו בו, והראיה לכך, דְּהָא מְהַדְרִינָן אַבֵדְתָּא בְּסִימָנִין – שהרי המוצא אבידה מחזיר אותה על פי סימנים, וְלֹא בִּטְבִיעוּת עֵינָא – אך אין מחזירים אבידה על פי טביעות עין של המאבד, שיאמר שהוא מכיר שאבידה זו שייכת לו. אמנם הָשַׁתָּא דִּשְׁמַעְתִינְהוּ לְהָנֵי שְׁמַעְתָּתָא – כעת ששמעתי הלכות אלו, שניתן לסמוך על טביעות עין גם לגבי איסור, אֲמִינָא טְבִיעוּת עֵינָא עָדִיף – אני אומר שטביעות עין עדיפה מסימנים [ואף שלגבי איסור מצאנו שסומכים גם על סימנים וגם על טביעות עין, מכל מקום אדם עשוי לטעות בסימנים יותר ממה שיטעה בטביעות עין, ולכן טביעות עין עדיפה (מאירי)]. וראיה לכך שניתן לסמוך על טביעות עין אף באיסורים, דְּאִי לֹא תֵּימָא הֲכִי – שאם לא תאמר כן, סוּמָא הֵיאַךְ מֻתָּר בְּאִשְׁתּוֹ, והרי אינו רואה אותה, ומדוע אינו צריך לחשוש שזו אשה אחרת האסורה עליו, וְהֵיאַךְ בְּנֵי אָדָם מוּתָּרִין בִּנְשׁוֹתֵיהֶן בַּלַּיְלָה כשאינם רואים אותן, אֶלָּא בִּטְבִיעוּת קָלָא – בהכרת הקול, שזו כמו טביעות עין, שמזהה ומכיר את הקול בבירו, הָכָא נַמִּי בִּטְבִיעוּת עֵינָא – ובדומה לכך יש לסמוך על טביעות עין [והטעם לכך שאין מחזירים אבידה בטביעות עין אינה מחשש לטעות, אלא כיון שכדי להכיר בטביעות עין יש צורך להראות לאדם את האבידה, ובאופן זה יש חשש שישקר האדם ויאמר שהוא מכיר שזו אבידתו הגם שאינה שלו, אך בסימנים אי אפשר לשקר, כיון שהוא צריך לאומרם לפני שרואה את האבידה עצמה. אמנם תלמיד חכם נאמן לומר שהוא מכיר את האבידה בטביעות עין, וכיון שטביעות עין עדיפה מסימנים, אם מצא האדם אבידה, ואחד נותן את סימניה, ותלמיד חכם אומר שמכיר בטביעות עין שהיא שלו, מחזירים אותה לתלמיד חכם].
אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר מְשַׁרְשִׁיָּא, תֵּדַע – ראיה נוספת לכך שטביעות עין עדיפה מסימנים, דְּאִלּוּ אָתוּ בֵּי תְּרֵי וְאָמְרֵי – שהרי אם יבואו שני עדים ויאמרו כך, פְּלַנְיָא דְּהַאי סִימָנֵיהּ וְהַאי סִימָנֵיהּ – פלוני, שאלו ואלו סימניו, קַטִּל גַּבְרָא – הרג אדם, לֹא קַטְלִינָן לֵיהּ – אין הורגים אותו על פי עדותם, ואין סומכים על הסימנים שנתנו באותו אדם, וְאִילּוּ אָמְרֵי – אמנם לעומת זאת אם יאמרו העדים, יָדְעִינַן לֵיהּ בִּטְבִיעוּת עֵינָא – אנו מכירים את אותו אדם שהרג, וְהַאי נִיהוּ – וזהו האדם העומד כאן לפנינו, הגם שאינם נותנים בו סימנים, אלא רק אומרים שהם מכירים אותו, קַטְלִינָן לֵיהּ – הורגים אותו על פיהם.
אָמַר רַב אַשִׁי, תֵּדַע – ראיה נוספת לכך שטביעות עין עדיפה מסימנים, דְּאִילּוּ אָמַר לִשְׁלוּחֵיהּ – שהרי אם אומר האדם לשלוחו, קַרְיֵיהּ לִפְלוֹנִי דְּהָא סִימָנֵיהּ וְהָא סִימָנֵיהּ – תקרא לפלוני שאלו ואלו הם סימניו, סָפֵק יָדַע לֵיהּ סָפֵק לֹא יָדַע לֵיהּ – הרי זה ספק אם יידע השליח מי הוא אותו אדם, וְאִילּוּ אִית לֵיהּ טְבִיעוּת עֵינָא בְּגַוֵּיהּ – אבל אם יש לשליח טביעות עין להכיר מי הוא אותו אדם, כַּד חֲזִי לֵיהּ יָדַע לֵיהּ – מיד כשהוא רואה אותו הוא מכיר אותו, ואינו צריך סימנים.
שנינו במשנה, 'הַנּוֹטֵל גִּיד הַנָּשֶׁה, צָרִיךְ שֶׁיִּטּוֹל אֶת כּוּלוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יְקַיֵּים בּוֹ מִצְוַת נְטִילָה'. וְהִלְכְתָא כְּתַנָּא קַמָּא, שצריך שיטול את כולו, וְלֵיתָא לִדְרַבִּי יְהוּדָה – ואין הלכה כרבי יהודה.
