משנה ו: חֹמֶר בַּחֵלֶב מִבַּדָּם, וְחֹמֶר בַּדָּם מִבַּחֵלֶב. חֹמֶר בַּחֵלֶב, שֶׁהַחֵלֶב מוֹעֲלִין בּוֹ, וְחַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּדָּם. וְחֹמֶר בַּדָּם, שֶׁהַדָּם נוֹהֵג בִּבְהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף, בֵּין טְמֵאִים וּבֵין טְהוֹרִים, וְחֵלֶב אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה בִלְבָד:
משנה ו: משנתנו עוסקת באיסור אכילת דם, ואגב כך שיבואר בסיפא באילו בעלי חיים נוהג איסור דם, מקדימה המשנה ואומרת את החילוקים בין דם לבין חֵלֶב: חֹמֶר בַּחֵלֶב מִבַּדָּם – יש חומרא מסוימת בחלב יותר מבדם, וּמאידך יש חֹמֶר בַּדָּם יותר מִבַּחֵלֶב. ומבארת המשנה את דבריה, חֹמֶר בַּחֵלֶב, בכך שֶׁהַחֵלֶב של קרבנות מוֹעֲלִין בּוֹ – המשתמש בו לצורך עצמו עובר באיסור מעילה, ואפילו קדשים קלים, שבחיי הקרבן אין מעילה, מכל מקום לאחר שנשחט ונזרק דמו יש מעילה בחלבו, וְחַיָּבִין עָלָיו – על אכילתו מִשּׁוּם פִּגּוּל, וְנוֹתָר, וְטָמֵא, כלומר, אם התפגל הקרבן בזמן עבודתו [והיינו שחשב הכהן לזרוק את דמו או לאוכלו חוץ לזמנו], או שנותר לאחר הזמן המותר באכילתו, או שנטמא, כשם שחייבים כרת על אכילת בשר הקרבן, כך חייבים על אכילת הַחֵלֶב של הקרבן, מלבד עצם איסור אכילת חֵלֶב, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּדָּם, שמיעטה אותו התורה מאיסורים אלו.
וְחֹמֶר בַּדָּם – באיסור אכילת דם יותר מבחלב, שֶׁהַדָּם, איסור אכילתו נוֹהֵג בִּבְהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף, בֵּין טְמֵאִים וּבֵין טְהוֹרִים, וְאילו איסור אכילת חֵלֶב אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה בִלְבָד:
