תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אדם שסיים לאכול גבינה ובא לאכול בשר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְקַנֵּחַ את פיו על ידי אכילת מאכל אחר ביניהם, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מַדִּיחַ את פיו במים. וְאַסִיקְנָא – ומסקנת הגמרא, דְּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְקַנֵּחַ, וְהוּא הַדִּין לְמֵדִיחַ – ואף לדבריהם יש גם צורך בהדחה במים, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים מַדִּיחַ, וְהוּא הַדִּין לִמְקַנֵּחַ – ואף לדבריהם יש צורך בקינוח הפה על ידי אכילת מאכל בינתיים, וְנמצא שאין כלל מחלוקת ביניהם, אלא מַּר אָמַר חֲדָא וּמַר אָמַר חֲדָא – כל אחד מהם אמר חלק מסוים בהפסק הנצרך בין גבינה לבשר, וְלֹא פְּלִיגֵי – ואין ביניהם מחלוקת, הִלְכָּךְ – ולכן, לענין הלכה, הרוצה לאכול בשר לאחר שאכל גבינה, בָּעֵי – הרי הוא צריך קִנּוּחַ באכילה של מאכל אחר, וַהֲדָחָה של הפה במים.
וְהִילְכְתָא – וההלכה לענין אופן הקינוח על ידי אכילה, דבְּכָל מִילֵּי הָוֵי – בכל סוגי המאכלים נחשב הדבר לקִנּוּחַ הַפֶּה, בֵּין בְּפַת בֵּין בְּמִילֵּי אַחֲרִינָא – בין באכילת פת ובין באכילת דברים אחרים, בַּר מִתַּמְרֵי וְקִימְחָא וְיַרְקָא – חוץ מתמרים, קמח וירקות, שהם רכים ונדבקים בחניכיים, ואינם מקנחים היטב את הפה מהמאכל. וְסִימָנְךָ – וסימן לשלשה דברים אלו שאינם מועילים לקינוח, תק"י.
אָמַר רַב חִסְדָּא, אדם שאָכַל בָּשָׂר, אָסוּר לו לֶאֱכוֹל לאחר מכן גְּבִינָה, כיון שטעמו של הבשר נשאר בפה זמן רב לאחר אכילתו [ולהלן יבואר כמה זמן עליו להמתין ביניהם], אבל אם אכל תחילה גְּבִינָה, מֻתָּר לֶאֱכוֹל לאחר מכן בָּשָׂר. אָמַר לֵיהּ רַב אָחָא בַּר יוֹסֵף לְרַב חִסְדָּא, בָּשָׂר שֶׁנשאר לאחר האכילה בֵּין הַשִׁינַיִם, מַהוּ – האם מותר לאכול גבינה בזמן שיש בשר בין השינים, קָרִי עֲלֵיהּ – קרא עליו, כתשובה לשאלתו, את הפסוק (במדבר יא לג) 'הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁינֵּיהֶם', כְּלוֹמַר, משמעות הפסוק היא שאף הַבָּשָׂר שֶׁבֵּין הַשִׁינַיִם עדיין בָּשָׂר הוּא, ואסור לאכול גבינה באותו זמן.
מבררת הגמרא את זמן ההרחקה שיש להרחיק בין אכילת בשר לבין אכילת גבינה וחלב: אָמַר מַר עוּקְבָא, אֲנָא בְּהָא מִילְּתָא – אני, בענין זה של הרחקה בין אכילת בשר לבין אכילת גבינה וחלב, חָלָא בַּר חַמְרָא אָנָּא – הריני כחומץ בן יין, ומבאר את דבריו, דְּאִלּוּ אַבָּא – שהרי אבי, כַּד הֲוָה אָכֵיל בִּישְׂרָא הָאִידְנָא – כשהיה הוא אוכל בשר היום, לֹא הֲוָה אָכֵיל גְּבִינָה עַד לְמָחָר כִּי הָשַׁתָּא – לא היה אוכל גבינה עד למחרת באותו זמן, והיינו שהיה ממתין ביניהם עשרים וארבע שעות. וְאִילוּ אֲנָא – ואילו אני, כאשר אני אוכל בשר, [בְּהַאי] סְעוּדְתָא לֹא אֲכִילְנָא – באותה סעודה איני אוכל גבינה, אבל בִּסְעוּדְתָא אַחֲרִיתִי – בסעודה הבאה אחריה, והיינו לאחר שש שעות, אֲכִילְנָא – אני אוכל גבינה. וְשַׁמְעִינָן מֵהָא – ויש ללמוד מכך, דְּהַאי – שדין זה דְאָמַר רַב חִסְדָּא, שאם אָכַל האדם בָּשָׂר אָסוּר לֶאֱכוֹל גְּבִינָה, דְּלֹא שָׁרֵי לְמֵיכַל גְּבִינָה בָּתַר בִּשְׂרָא – שאין היתר לאכול גבינה לאחר אכילת בשר, אֶלָּא עַד דְשָׁהִי לֵיהּ שִׁיעוּר מַאי דְּצָרִיךְ לִסְעוּדְתָא אַחֲרִיתִי – רק אחרי ששהה שיעור זמן הנצרך לסעודה אחרת, כיון דְּלֹא אַשְׁכְּחִינָן מַאן דְּשָׁרֵי לְמֵיכַל גְּבִינָה בָּתַר בִּישְׂרָא בְּפָחוֹת מֵהַאי שִׁיעוּרָא – כיון שלא מצאנו מי שהתיר לאכול גבינה לאחר בשר בשיעור פחות משיעור זה, דְּהָא [-שהרי] מַר עוּקְבָא, אַף עַל גַּב דְשָׁהִי לֵיהּ כִּי הַאי שִׁיעוּרָא – אף ששהה שיעור זה של הזמן הנצרך עד שיגיע הזמן של הסעודה האחרת, קָרִי אַנַּפְשֵׁיהּ חָלָא בַּר חַמְרָא – כינה את עצמו 'חומץ בן יין', הרי שזהו הפרש הזמן הקצר ביותר שניתן להמתין ביניהם, והיינו שש שעות.
