אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר רַב חִיָיא, מִפְּנֵי מַה אָמְרוּ חכמים שמַיִם אַחֲרוֹנִים חוֹבָה, מִפְּנֵי שֶׁאָדָם אוֹכֵל אַחַר סְעוּדָתוֹ מֶלַח, וְיֵשׁ בָּהּ [-בכל מלח מעורב מעט] מֶלַח סְדוֹמִית, שֶׁמְּסַמֵּא אֶת הָעֵינַיִם, ואם יגע האדם בעיניו לאחר סעודתו יבוא לידי סכנת עיורון, ולכן חייבו חכמים את האדם ליטול ידיו למים אחרונים בסיום סעודתו. אָמַר אַבַּיֵּי, וּמִשְׁתַּכְּחָא – ומלח סדומית מצוי ומעורב במלח רגיל, כִּי קוּרְטָא בְּכּוּרָא – כשיעור 'קורט', שהוא מועט ביותר, בכור של מלח וְכוּ', כְּדִכְתִיבְנָא לָהּ [-כפי שכתבתי] בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת. וַאֲפִילוּ אִם לֹא אָכַל מֶלַח כלל, קָבְעוּ רַבָּנָן מים אחרונים כחוֹבָה, מִשּׁוּם דְּמַיִם רִאשׁוֹנִים הֶאֱכִילוּ בְּשַׂר חֲזִיר, ומעשה זה אירע בחנוני שהיו באים לאכול אצלו יהודים וגוים, וליהודים היה נותן בשר כשר ולגוים בשר חזיר, וכשראה אחד שלא נטל ידיו לפני הסעודה היה סבור שהוא גוי ונתן לו בשר חזיר, ובאמת היה זה יהודי, שנכשל מחמת שלא נטל מים ראשונים באכילת בשר חזיר. ומַיִם אַחֲרוֹנִים הָרְגוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ וְכוּ', ומעשה זה אירע באדם שלא נטל ידיו למים אחרונים, ונשארו על ידיו שיירי העדשים שאכל, ובא רשע אחד לביתו ואמר לאשתו שבעלה אמר שתתן לו ארנק של זהובים, וסימן לדבר שאכל כעת עדשים, ונתנה לו, וכשחזר בעלה כעס עליה והרגה.
משנה
צוֹרֵר אָדָם בָּשָׂר וּגְבִינָה בְּמִטְפַּחַת אַחַת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ נוֹגְעִין זֶה בָזֶה, כיון שאם הם נוגעים זה בזה, ובגמרא יבואר מדוע אסור שיגעו זה בזה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף שְׁנֵי אַכְסְנָאִין – שני אנשין המתאכסנים באכסניה אחת, אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד, זֶה בָּשָׂר וְזֶה גְּבִינָה, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שמא יאכל אחד משל חבירו. ובגמרא יבואר באיזה אופן נאמר דין זה.
גמרא
שנינו במשנה, 'צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת, ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה'. מבררת הגמרא, וְכִי נוֹגְעִין זֶה בָּזֶה מַאי הָוֵי – ומה בכך שיגעו הבשר והגבינה זה בזה, והרי צוֹנֵן וְצוֹנֵן הוּא, ואינם מעבירים טעם זה לזה. מתרצת הגמרא, אָמַר אַבַּיֵּי, נְהִי דִקְלִיפָה לֹא בָּעֵי – אמנם נכון הדבר שאם נגעו זה בזה אין צורך לקלף את מקום הנגיעה, כיון שאין הטעם נבלע בעוביים, אך הֲדָחָה מִי לֹא בָּעֵי – וכי אין צורך להדיח את מקום הנגיעה של הבשר והגבינה זה בזה, ולכן יש להקפיד מתחילה שלא יגעו זה בזה.
שנינו במשנה, 'רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף שְׁנֵי אַכְסְנָאִין אוכלין על שולחן אחד, זה בשר וזה גבינה' וְכוּ'. אָמַר רַב חָנָן בַּר אַמִּי, לֹא שָׁאנוּ דין זה, ששני אכסנאים רשאים לאכול בשר וגבינה על שולחן אחד, אֶלָּא באופן שֶּׁאֵין מַכִּירִין זֶה אֶת זֶה, וממילא אין חשש שיאכלו זה משל זה, אֲבָל אם הם מַכִּירִין זֶה אֶת זֶה, אָסוּר, כיון שיתכן שיבואו לאכול זה משל זה.
גַּרְסִינָן – למדנו במסכת פסחים (ל.) בְּפֶרֶק כָּל שָׁעָה שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכוֹל, תַּנְיָא בברייתא, אֵין לָשִׁין את הָעִסָּה בְּחָלָב, וְאִם לָשׁ בחלב, כָּל הַפַּת כֻּלָּהּ אָסוּר, מִפְּנֵי הֶרְגֵל עֲבֵרָה, שמא יבוא לאכול את הפת עם בשר. כַּיּוֹצֵא בּוֹ [-דין דומה לזה], אֵין טָשִׁין [-אין טחים ומורחים] אֶת הַתַּנּוּר בְּבשר אַלְיָה, מחשש שיאכל פת זו עם חלב, וְאִם עבר וטָשׁ, כָּל הַפַּת כֻּלָּהּ שנאפתה בתנור אֲסוּרָה, עַד שֶׁיוּסַק אֶת הַתַּנּוּר, ועל ידי זה יישרף כל השומן של האליה שטח בו את התנור. וּמַסְקָנָא – ומסקנת הגמרא שם (לו.) דְּאִי שָׁנִי בֵּיהּ – שאם עשה שינוי בפת זו, שאפאה בחלב או בבשר, וְעַבְדִינְהוּ כְּעֵין תּוֹרָא – וכגון שעשאה כצורת עין של שור, שניכר לכל שאין זו פת רגילה, ולא יטעו לאוכלה באיסור, בחלב או בבשר, שָׁרֵי – הדבר מותר.
