משנה
הַכְּחָל של הבהמה, שנשאר בו חָלָב לאחר שחיטת הבהמה, אף שמן התורה אין בו איסור בשר בחלב כלל, אסור הוא מדברי סופרים, ולכן תחילה קוֹרְעוֹ שתי וערב, וטח אותו בכותל, וּמוֹצִיא בכך אֶת חֲלָבוֹ, ואחר כך מותר לבשלו, ואין בו משום חשש בשר בחלב. לֹא קְרָעוֹ, אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו משום בישול בשר בחלב, ובגמרא יבואר דין זה.
הַלֵּב, קוֹרְעוֹ, וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ קודם המליחה, ואחר כך מולחו ומבשלו. לֹא קְרָעוֹ, ונמלח ונתבשל כך, אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו, ובגמרא יבואר דין זה.
הַמַּעֲלֶה אֶת הָעוֹף עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן, אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו בְּלֹא תַעֲשֶׂה – אינו יכול להגיע לידי איסור לא תעשה, כיון שגם אם יאכלם יחד יעבור רק באיסור דרבנן, שהרי אין בשר עוף בחלב אסור מהתורה.
גמרא
שנינו במשנה, 'הַכְּחָל, קוֹרְעוֹ ומוציא את דמו' וְכוּ'. אָמַר רַבִּי זֵירָא, אָמַר רַב, מה ששנינו במשנה לגבי הכחל, שאם 'לֹא קְרָעוֹ אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו', היינו שאין בו איסור כלל, וּמֻתָּר אף לכתחילה לאוכלו, כיון שחלב של בהמה שכבר נשחטה אינו אסור אלא מדרבנן, ובכחל, שהחלב בלוע בתוך הבשר, אפילו חכמים לא גזרו בו איסור. ומה שהצריכה המשנה לכתחילה לקורעו, היינו משום שיש בזה סרך בשר בחלב, או כדי שלא יתרגלו בני אדם בחלב שחוטה שיש בו איסור דרבנן, אך אם לא קרע את הכחל, מותר אף לכתחילה לאוכלו. וְתַנְיָא נַמִּי הֲכִי – וכן שנינו אף בברייתא, כְּחָל שֶׁבִּשְּׁלוֹ בְּחֲלָבוֹ, מֻתָּר לאוכלו. אבל קֵיבָה של עגל יונק, שֶׁבִּשְּׁלָהּ בַּחֲלָבָהּ שנשאר בה, אֲסוּרָה. ומבררת הברייתא, וּמַה הֶפְרֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה – מה החילוק בין כחל שבלוע בו חלב שהוא מותר, לבין קיבה שיש בה חלב שהיא אסורה, ומבארת, זֶה – חלב שבקיבה, כָּנּוּס בפני עצמו בְּמֵעָיו, שהרי מזמן שפרש מהאם הרי יש לו שם 'חלב' ואסור, ונשאר באיסורו אף עתה כשהוא כנוס בקיבלתו של העגל היונק, וְזֶה – ואילו החלב שבכחל אֵין כָּנּוּס בְּמֵעָיו, אלא הוא בלוע בבשר הכחל.
וְהָנֵי מִילֵּי – ודין זה, שמותר לאכול את הכחל אף אם לא קרעו, היינו כשֶׁבִּשְּׁלוֹ לַכְּחָל בְּחֲלָבוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ – לבדו, אֲבָל אם בִּשְּׁלוֹ עִם שאר הַבָּשָׂר של הבהמה, הרי זה אָסוּר, דְקָיְמָא לָן – כיון שמקובל בידינו לענין הלכה, כְּחָל שהתבשל עם בשר אחר בטל בְּשִׁשִּׁים, וּכְחָל עצמו מִן הַמִּנְיָן של ששים, וּכְחָל עַצְמוֹ שהתבשל עם הבשר, אָסוּר באכילה. והטעם לכך, כיון שכאשר מתבשל בשר אחר עם הכחל, הרי הבשר האחר מקבל את טעם החלב שבכחל, וכיון שאדם טועם בו טעם בשר בחלב, יטעו בני אדם ויבואו להתיר גם בשר בחלב, ולכן אסרו זאת חכמים, וכיון שהבשר שהתבשל עם הכחל נאסר, הרי טעמו הנבלע בכחל אוסר גם את הכחל עצמו. אבל אם התבשל הכחל בפני עצמו, הרי ידוע לכל שטעם החלב שבו הוא מהכחל עצמו, וטעם זה קיים בו בין אם קרעו תחילה ובין אם לא קרעו, ולכן לא אסרוהו חכמים כלל.
