וְהָא דְּקָתָנֵי – ודין זה ששנינו בברייתא, שקֵיבָה שֶׁבִּשְּׁלָהּ בַּחֲלָבָהּ אֲסוּרָה, קוֹדֵם חֲזָרָה הֲוָה – נשנתה קודם שחזר בו רבי יהושע מדין זה, אֲבָל הָאִידָנָא – אך עתה, לאחר שחזר בו רבי יהושע והתיר חלב שבקיבת העגל, הָא אִיפְסִיקָא הִילְכְתָא בְּהֶדְיָא – הרי נפסקה הלכה זו בפירוש, דְמַעֲמִידִין חלב, לעשותו לגבינה, אפילו בְּקֵיבָת הַנְּבֵלָה, כיון דְחָלָב הכנוס בקיבה פִּירְשָׁא [בְּעָלְמָא] הוּא – אין זה נחשב כחלק מגוף הבהמה, אלא כהפרשה בלבד, שאינה אסורה ואין לה דין של 'חלב', כִּדְבָעִינַן לְמֵימַר קַמָּן – וכפי שיבואר להלן (בסוף הפרק).
שנינו במשנה, 'הכחל, קורעו ומוציא את חֲלָבוֹ'. מבררת הגמרא, כֵּיצַד קוֹרְעוֹ לכחל, כדי לקיים דין זה שאמרו חכמים, ומבארת, אָמַר רַב יְהוּדָה, קוֹרְעוֹ שְׁתִי וָעֵרֶב, וְטָחוֹ – כובשו בידו בחוזקה בַּכֹּתֶל, כדי לסחוט ממנו את לחלוחית החלב שבו.
אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לְשַׁמְעֵיהּ – למשמשו, קְרַע לִי [-קרע בעבורי את הכחל], וְאַנָּא אֵיכוּל – ואני אוכל ממנו. תמהה הגמרא, מַאי קָא מַשְׁמַע לָן – מה החידוש שיש לנו ללמוד ממעשה זה, מַתְנִיתִין הִיא – והרי שנינו כן במשנתנו, שעל ידי קריעת הכחל מותר לאוכלו. מתרצת הגמרא, הָא קָא מַשְׁמַע לָן – דין זה יש לנו ללמוד ממעשה זה, דְּלֹא בָּעִינַן – שאין צורך דוקא בקריעת שְׁתִי וָעֵרֶב, שהרי אמר לשמשו רק שיקרע לו את הכחל, ולא פירט לו שיקרענו שתי וערב, וזהו שלא כדברי רב יהודה שהצריך קריעת שתי וערב. תירוץ נוסף, אִי נַמִּי – באופן נוסף יש לבאר את החידוש במעשה זה של רבי אלעזר, שבאמת אינו חולק על רב יהודה, ואף הוא מודה שיש לקורעו שתי וערב, אך הוא סובר שאין צורך לקורעו שתי וערב אלא לִקְדֵרָה – לבישול בקדירה, ואילו לצלייה די בקריעה רגילה.
פוסק הרי"ף את ההלכה, וְהִלְכְתָא – וההלכה היא, דהֵיכָא דְקַרְעֵיהּ – באופן שקרע את הכחל שְׁתִי וָעֵרֶב, וְטַחְיֵיהּ – והטיחו בַּכּוֹתֶל, שָׁרֵי לִבְשׁוּלֵי בִּקְדֵרָה – מותר אף לבשלו בקדירה. וְהֵיכָא דְּלֹא עָבֵיד לֵיהּ הֲכִי – ובאופן שלא עשה כן, אלא קרעו בדרך אחרת, שָׁרֵי לְמִטְוַיָיא – מותר לצלותו לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל לִבְשׁוּלֵי לְכַתְּחִלָּה לֹא – אך לכתחילה אסור לבשלו [ומכל מקום אם בישלו בפני עצמו, מותר באכילה].
שנינו במשנה, 'הַלֵּב קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָמוֹ' וְכוּ'. גַּרְסִינָן בְּמסכת כְרִיתוּת (כב.), תְּנַן הָתָם – שנינו שם [והיינו המשנה השנויה כאן, במסכת חולין], הַלֵּב, קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָמוֹ, לֹא קְרָעוֹ, אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. ועל כך אָמַר רַבִּי זֵירָא, אָמַר רַב, לֹא שָׁאנוּ דין זה, שאין עוברים על אכילת לב שלא קרעו ולא הוציא את דמו, אֶלָּא אם אכל לֵב עוֹף, שֶּׁאֵין בּוֹ [-בדם שבו] כַזַּיִת, אֲבָל לֵב של בְּהֵמָה, הוֹאִיל וְיֵשׁ בּוֹ [-בדמו] כַזַּיִת, עָנוּשׁ כָּרֵת. מֵיתִיבֵי – קשה על כך ממה ששנינו בברייתא, דָּם הַטְּחוֹל, וְדַם הַלֵּב, הֲרֵי זֶה בְּלֹא תַּעֲשֶׂה, ואין בו כרת. מתרצת הגמרא, הַהוּא – דין זה ששנינו בברייתא, שאין בדם כרת אלא רק איסור לא תעשה, היינו באופן דַּאֲתָא לֵיהּ מֵעָלְמָא – דם שהגיע ללב משאר האברים, וכִּי קָאָמַר רַב שיש בו כרת, היינו דָּם דְגוּפֵיהּ. תמהה על כך הגמרא, וְאִי אכן עוסקת הברייתא בדם דְּאָתִי לֵיהּ מֵעָלְמָא – שנכנס ללב משאר האיברים, הרי הַיְנוּ – זהו דָּם אֵיבָרִים שנשנה בברייתא בפני עצמו, ומדוע הוצרכה הברייתא לחזור על כך. מתרצת הגמרא בדרך קושיא, וּלְטַעֲמִיךְ – ולדבריך, ש'דם הלב' אינו דם שנבלע בו משאר האברים, הרי גם כן קשה קושיא זו, מִי לֹא קָתָנִי – וכי לא שנתה הברייתא 'דָּם כְּלָיוֹת', וְקָתָנִי – וכן שנתה 'דָּם אֵיבָרִים', והרי אף דם כליות הוא בכלל דם האברים, ואף על פי כן כתבה זאת המשנה כדבר בפני עצמו, אֶלָּא ודאי תתרץ ותאמר שהתנא של הברייתא תָּנֵי דם הכליות בפרט, וְהָדַר תָּנֵי – וחזר ושנאו בכלל יחד עם כל דם אברים, הָכָא נַמִּי – אם כן אף כאן לגבי דם הלב יש לומר כן, תָּנֵי תחילה דם הלב בפרט, וְהָדַר תָּנֵי – וחזר ושנאו בכלל, יחד עם שאר דם האברים, אף שבאמת זהו אותו דם. מבררת הגמרא, וּמֵעָלְמָא מֵהֵיכָא אָתֵי לֵיהּ – מאילו אברים מגיע הדם אל הלב, מתרצת הגמרא, אָמַר רַבִּי זֵירָא, בִּשְׁעַת יְצִיאַת נֶפֶשׁ לאחר השחיטה מַצְּרִיף – מושכת הבהמה את הדם מבית השחיטה, וכונסו בליבו.
