אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל, סַכִּין שֶׁשָּׁחַט בָּהּ, ולא הדיחה מהדם שעליה, אָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בשר רוֹתֵחַ, כיון שמחמת רתיחתו בולע הבשר מהדם שעל הסכין, ונאסר. ואם היה זה בשר צוֹנֵן, וחתכו בסכין שחיטה שלא הודחה מהדם שעליה, אָמְרֵי לָהּ בָּעֲיָא הֲדָחָה – יש אומרים שיש צורך להדיח את הבשר הצונן מהדם שעליו, וְאָמְרֵי לָהּ לֹא בָּעֲיָא הֲדָחָה – ויש אומרים שאין צורך אפילו להדיחו, כיון שהדם מחליק ואינו נבלע בבשר.
וְאָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל, קְעָרָה שֶׁמָּלַח בָּהּ בָּשָׂר, להוציא את דמו, אף על פי שהיה הבשר צונן, מכל מקום בולעת הקערה מהדם, ואָסוּר לֶאֱכוֹל בָּהּ מאכל אחר רוֹתֵחַ, כיון שהוא יבלע את טעם הבשר הבלוע בקערה, ומבארת הגמרא את הטעם לכך, שְׁמוּאֵל אמר כן לְטַעֲמֵיהּ [-לשיטתו], דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, מאכל מָלִיחַ, הֲרֵי הוּא כְּרוֹתֵחַ לענין בליעה, וכיון שהיה הבשר שבקערה שרוי במלח, הרי הוא כרותח, והקערה בולעת את טעם הדם שיצא ממנו. והוסיף שמואל ואמר, ומאכל כָּבוּשׁ בחומץ, הֲרֵי הוּא כִּמְבוּשָּׁל. וְאַף רַבִּי יוֹחָנָן סָבַר לָהּ לְהָא -לדין זה] דִּשְׁמוּאֵל, והראיה לכך, דְּהָא רַבִּי אַמִּי, שהיה תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן, כַּד אִימְלַח לֵיהּ בִּשְׂרָא בְּהַהִיא פִּינְכָא – כאשר אירע שמלח בשר בקערה של חרס שלא היתה נקובה, תַּבְרָהּ – שברה, כיון שמליח הרי הוא כרותח, ובלע את הדם האסור באכילה, וכיון שזהו כלי חרס אין לו תקנה בהדחה, ויש לשוברו [ואף על פי שהיה יכול להשתמש בו למאכלים צוננים, שאינם בולעים מהטעם שיש בקדירה, מכל מקום יש לחשוש שיבוא להשתמש בו למאכל רותח, ולכן אסור להשהותו אפילו כדי לאכול בו מאכל צונן].
יָתִיב [-ישב] רַב כַּהֲנָא וְקָאָמַר דינים אלו, קְעָרָה שֶׁמָּלַח בָּהּ בָּשָׂר, אָסוּר לֶאֱכוֹל בָּהּ מאכל רוֹתֵחַ, וכפי שהתבאר שמליח הרי הוא כרותח, ובלעה הקדירה את טעם הדם האסור באכילה. [וּצְנוֹן] שֶׁחֲתָכוֹ בְּסַכִּין שיש עליה שמנונית של בשר, מֻתָּר לֶאֱכוֹל את אותו צנון בְּכּוּתָח, שהוא מאכל שיש בו חלב, ומבררת הגמרא מַאי טַעֲמָא – מה טעם החילוק בין שני הדינים, ומבארת, הַאי – צנון, שגם אם בלע מהטעם שבסכין הרי אֶפְשָׁר לְמִטְעֲמֵיהּ – ניתן לטעום את הצנון ולבדוק אם ניכר בו טעם הבשר, דְהֵיתֵּרָא בָּלַע – שהרי הוא בלע טעם של בשר המותר באכילה, ואם טועמים ואין מרגישים בו את טעם הבשר, מותר לאוכלו בכותח. וְהַאי – ואילו הקערה שמלחו בה בשר, דְאִיסוּרָא בָּלַע – הרי בלעה טעם של דם, האסור באכילה, ולֹא אֶפְשָׁר לְמִטְעֲמֵיהּ – אי אפשר לטעום ולבדוק אם אכן ניכר טעם הדם במאכל שהונח בקערה, ולכן המאכל אסור. אמנם אם יש שם גוי הבקי בטעמים, נותנים לו לטעום מהמאכל שהונח בקערה, ואם הוא אומר לפי תומו שאינו מרגיש בו את טעם הדם, מותר המאכל באכילה.
אִיתְּמַר – נשנתה מחלוקת זו בבית המדרש, דָּגִים שֶׁעָלוּ מן הצלי כשהם רותחים, והונחו בַּקְּעָרָה שאכלו בה בשר רותח, רַב אָמַר, אָסוּר לְאָכְלָן בְּכּוּתָח, שהרי הדגים קיבלו את טעם הבשר הבלוע בקערה, ואילו הכותח הוא מאכל שיש בו חלב, ואסור לאוכלם יחד. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, מֻתָּר לְאָכְלָן בְּכּוּתָח, כיון שלא נתן הבשר את טעמו בדגים, אלא הבשר נתן טעם בקערה, והקערה נתנה טעם בדגים, וזהו 'נותן טעם בר נותן טעם', שאינו אוסר את אכילת הדגים עם חלב.
אָמַר רַב חִזְקִיָּה מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבַּיֵּי, הִלְכְתָא – כך היא ההלכה במחלוקת זו, דָּגִים שֶׁעָלוּ כשהם רותחים והונחו בַּקְּעָרָה של בשר, מֻתָּר לְאָכְלָן בְּכּוּתָח, וכדעת שמואל. אבל צְנוֹן שֶׁחֲתָכוֹ בְּסַכִּין של בשר, אָסוּר לְאָכְלוֹ בְּכּוּתָח, כיון שלפעמים יש על הסכין שמנונית ממש של בשר, וְדַוְקָא צְנוֹן, דְּאַגַּב חוּרְפֵיהּ בָּלַע – שמחמת חריפותו של הצנון בולע הוא את השמנונית, ונמצא שהטעם שנותן הצנון הוא מתוך ממשות של איסור, ולא מתוך הטעם שבסכין, ובאופן זה אסור לאוכלו עם חלב, אֲבָל קִישׁוּת וַאֲבַטִּיחַ, שהם ירקות שאינם חריפים, גָרִיד לְבֵי פִּסְקֵי – מגרד הוא את מקום החתך של הסכין, ששם יש שמנונית של בשר, וְאָכִיל – ורשאי לאוכלו עם חלב.
