הַהוּא בַּר יוֹנָה דְּנָפַל לְכַּדָא דְכַמְכָא – מעשה בגוזל של יונה שנפל לתוך כד של כותח, שהוא מאכל שיש בו חלב, ואף שהיו שניהם צוננים, היה הגוזל מלוח, ואף על פי כן שַׁרְיָא – התירו באכילה רַב חִינְנָא בַּר רָבָא מִפַּשְרַנְיָא [-שם מקום]. אָמַר רָבָא על מעשה זה, מַאן חַכִּים לְמִשְׁרְיֵיהּ כִּי הַאי גַּוְּונָא – מי עוד חכם להתיר באופן כזה, אֶלָּא רַב חִינְנָא מִפַּשְרַנְיָא, דְּגַבְרָא רַבָּה הוּא – שאדם גדול הוא, וטעמו, דקָסָבַר, כִּי קָאָמַר [-כלל זה שאמר] שְׁמוּאֵל, שמאכל מָלִיחַ הֲרֵי הוּא כְּרוֹתֵחַ, הָנֵי מִילֵּי – זהו דוקא באופן שהוא כל כך מלוח עד דְּאֵין נֶאֱכָל מֵחֲמַת מִלְחוֹ, אֲבָל הַאי – גוזל זה, הֲרֵי נֶאֱכָל מֵחֲמַת מִלְחוֹ, ואין דינו כרותח, ואינו נאסר מחמת הכותח, ואין הכותח נאסר מחמתו.
וְהָנֵי מִילֵּי – ואמנם דין זה הוא רק כשנפל כשהוא חַי – צונן, אֲבָל אם נפל כשהוא צְלִי – רותח, קְלִיפָה בָּעִי – יש לקלף את חלקו החיצוני, שנגע בכותח. וְאִי אִית בָּהּ פְּיָלֵי – ואם יש בו בקעים, אָסוּר, ואי אפשר להתירו על ידי קילוף, כיון שטעם הכותח נכנס בבקעים ונאסר כולו. וְאִי מְתַבֵּל בְּתַּבְלֵי – ואם הוא התבשל עם תבלינים, אָסוּר, אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ פְּיָלֵי – הגם שאין לו בקעים, כיון שהתבלינים מרככים את הבשר וגורמים לו להיות נח לבלוע, וכשנפל לתוך הכותח בלע את טעמו ונאסר.
גַּרְסִינָן – למדנו כללים אלו במסכת פסחים (עה:) בְּפֶרֶק כֵּיצַד צוֹלִין אֶת הַפָּסַח, אִיתְּמַר, מאכל אסור חַם שנפל לְתוֹךְ מאכל של היתר חַם, דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר. מאכל אסור צוֹנֵן שנפל לְתוֹךְ מאכל של היתר צוֹנֵן, דִּבְרֵי הַכֹּל מֻתָּר. ומאכל חַם שנפל לְתוֹךְ מאכל צוֹנֵן, וְכן מאכל צוֹנֵן שנפל לְתוֹךְ מאכל חַם, נחלקו בו אמוראים, רַב אָמַר, עִילָּאָה גָּבַר – המאכל העליון 'מתגבר', ואם הוא היה רותח המאכל התחתון נאסר, ואם הוא היה צונן המאכל התחתון מותר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר, תַּתָּאָה גָּבַר – המאכל התחתון 'מתגבר', ואם הוא היה רותח הרי הוא נאסר, ואם הוא היה צונן, מותר. וְאַמְרִינָן בגמרא שם, תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל – שנינו בברייתא כדברי שמואל, חַם לְתוֹךְ חַם, אָסוּר. וְכֵן צוֹנֵן לְתוֹךְ חַם, אָסוּר. חַם לְתוֹךְ צוֹנֵן, וְכֵן צוֹנֵן לְתוֹךְ צוֹנֵן, מַדִּיחַ במים, ומותר באכילה, והיינו כדברי שמואל, ש'תתאה גבר'.
מקשה הגמרא על מה ששנינו בברייתא 'חַם לְתוֹךְ צוֹנֵן מַדִּיחַ', כיצד ניתן להתיר את המאכל על ידי הדחה בלבד, והרי המאכל האסור היה רותח, ואף שהתקרר מיד על ידי המאכל התחתון, מכל מקום אַדְקָמֵיקַר לֵיהּ מֵיקַר – עד שהמאכל הצונן יקרר את המאכל הרותח האסור, בָּלַע המאכל מעט מטעמו של האיסור, וּקְלִיפָה מִיהָא לִיבְעֵי – ולכל הפחות יהיה צורך לקלף את חלקו החיצוני. משיבה הגמרא, אֶלָּא אֵימָא – אלא אכן כך צריך לומר, חַם שנפל לְתוֹךְ צוֹנֵן, קוֹלֵף. צוֹנֵן לְתוֹךְ צוֹנֵן, מַדִּיחַ.
תַּנְיָא אִידָךְ – שנינו בברייתא אחרת, בָּשָׂר רוֹתֵחַ שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ חָלָב רוֹתֵחַ, וְכֵן צוֹנֵן שנפל לְתוֹךְ חַם, אָסוּר. חַם שנפל לְתוֹךְ צוֹנֵן, וְכֵן צוֹנֵן שנפל לְתוֹךְ צוֹנֵן, מַדִּיחַ, והיינו גם כן כדברי שמואל, ש'תתאה גבר'. תמהה הגמרא גם על דין זה, 'חַם לְתוֹךְ צוֹנֵן מַדִּיחַ', אַדְקָמֵיקַר לֵיהּ מֵיקַר – עד שיקרר המאכל הקר את המאכל הרותח, בָּלַע מהמאכל האסור, וּקְלִיפָה מִיהָא לִיבָּעֵי – ויצטרכו לכל הפחות לקלף את המאכל התחתון. משיבה הגמרא, אֶלָּא אֵימָא – אכן כך צריך לומר, חַם לְתוֹךְ צוֹנֵן, קוֹלֵף. וְצוֹנֵן לְתוֹךְ צוֹנֵן, מַדִּיחַ.
