וְכִכַּר שֶׁחָתַךְ עָלָיו בָּשָׂר צְלִי, שנצלה בשיעור מאכל בן דרוסאי, והיינו שליש בישולו, אך לא נצלה כל צרכו ועדיין יוצא ממנו ציר אדום, רָבָא אָכִיל לֵיהּ – רבא היה אוכל את הככר עם הציר האדום שעליו, וְקָרִי לֵיהּ – והיה קורא לו 'חֵמָר בָּשָׂר' – יֵין הבשר, ואין בכך חשש משום מראית העין, כיון שאותו ציר בלוע בתוך הככר, ואינו קיים בפני עצמו. וְהִילְכְתָא כְּוָותֵיהּ – והלכה כמותו.
אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל, אֵין מַנִּיחִין כְּלִי תַּחַת הַבָּשָׂר, לקבל את הציר היוצא ממנו, עַד שֶׁיִּכְלֶה כָּל מַרְאֶה אַדְמִימוּת שֶׁבּוֹ [ואין זה דומה לדין הקודם שהתיר רבא לאכול את הככר שיצא עליה הציר, כיון ששם הציר בלוע בככר, ואין בכך חשש משום מראית העין, אבל בציר היוצא לקערה ונמצא בה בפני עצמו, יש משום חשש מראית העין. אך אין מדובר כשיוצא עדיין דם ממש, אלא לאחר שהתבשל כשליש בישולו, והיוצא ממנו עתה הוא ציר ומוהל אדום בלבד, שמצד הדין הוא מותר, ואיסורו רק משום מראת העין].
מבררת הגמרא, מְנָא יָדְעִינַן – מנין אנו יודעים שכלה הדם מהבשר, וְאַסְקָהּ – והסיק רַב אַשִׁי, דְּלֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא – שאין תקנה אחרת בענין זה, עַד דְּמַיְיתֵי תְּרֵי תְּלָת גֶּלְלֵי דְמִילְחָא – עד שיביא שנים או שלשה גושי מלח, וְשָׁדִי לֵיהּ בְּבֵי דוּגֵי – ומניח אותם בכלי הנקרא 'בי דוגי', שלשם נוטף הדם והציר מהבשר, בָּתַר הֲכִי שָׁבִיק לֵיהּ – ולאחר מכן משאיר שם את המלח שישאב אליו את הדם, עַד דְצַיִיל – עד שהשומן נעשה צלול ומופרד מהדם, וְשָׁפִי לֵיהּ – ויכול הוא לשפוך בנחת את השומן הצלול לכלי אחר, וְשָׂרֵי – והוא מותר, כיון שֶׁהַשׁוּמָן צָף לְמַעְלָה, וְהַדָּם יוֹרֵד לְמַטָּה [אמנם היום אין אנו בקיאים בשיעור המלח הנצרך, ואם ישים מעט מידי אינו מושך כראוי את הדם, ואם ישים יותר מידי יבטל את כח הדם, והשומן והדם יתערבו יחד, ולכן אין לעשות כן (ר"ן)].
וְאָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל, דָּגִים וְעוֹפוֹת שֶׁמְלָחָן זֶה עִם זֶה, אֲסוּרִין. וַאֲפִילוּ אם היו יחד בִּכְלִי מְנוּקָּב, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לדין זה, כיון שדָּגִים רָפוּ קְרָמַיְיהוּ – הקרום שלהם רך יותר, וּפַּלְטֵי – והם ממהרים לפלוט את הדם שבהם, ואילו עוֹפוֹת קְמִיטֵי – קשים יותר, ומתעכבים מלפלוט את דמם, וּבָתַר דְנַיְיחֵי דָּגִים – ולאחר שנחים הדגים מפליטת הדם, פַּלְטֵי עוֹפוֹת – ממשיכים העופות לפלוט את דמם, וְהָדַר בָּלְעֵי דָּגִים מִינַּיְיהוּ – וחוזרים הדגים ובולעים את הדם הפורש מהעופות, ונאסרים באכילה, ואף שניתן למלוח כמה חתיכות של בשר יחד, היינו כיון שכולם פולטים בשוה, וכל חתיכה הטרודה לפלוט דם או ציר, אינה בולעת, אבל דגים שממהרים ומסיימים לפלוט את דמם לפני העופות, אינם טרודים בפליטה, והם בולעים את הדם ונאסרים.
מביאה הגמרא מעשה בענין דומה: רַב מָרִי בַּר רָחֵל, אִימְלַח לֵיהּ בָּשָׂר שְׁחוּטָה בַּהֲדֵי בָּשָׂר נְבֵלָה מְלִיחָא – נמלחו אצלו חתיכת בשר שחוטה יחד עם חתיכת בשר נבילה שכבר נמלחה, אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – בא לפני רבא לשאול אותו אם נאסר כל הבשר, ואמנם היה פשוט לו שכיון שהחתיכה הכשרה טרודה בפליטת הדם אינה בולעת את הדם של בשר הנבלה, מכל מקום זהו דוקא בדם, אך את הציר היוצא מבשר הנבלה בולעת החתיכה הכשר, אך הסתפק האם ציר זה היוצא על ידי מליחה אוסר את החתיכה הכשרה, או שאינו אלא כמו 'זיעה' בלבד של הבשר, ואינו אוסר. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבא, נאמר בפסוק (ויקרא יא לא) 'אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם', ולשון 'הטמאים' באה לרבות ולֶאֱסוֹר גם את צִירָם, היוצא על ידי מליחה, וְרוֹטְבָם היוצא בבישול, וְקִיפָּם – חתיכות דקות וקטנות של בשר ותבלין שבשולי הקדירה.
דָּג טָהוֹר, שֶׁמְּלָחוֹ עִם דָּג טָמֵא, ואין שני הדגים נוגעים זה בזה, אך שניהם נוגעים בציר והדם הנפלטים משניהם, מֻתָּר הדג הטהור באכילה, וְהוּא – ובתנאי שֶׁיִּהְיֶה הַטָּהוֹר מָלִיחַ וְהַטָּמֵא תָּפֵל, שאז רק הטהור פולט ואילו הטמא אינו פולט, אֲבָל אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶן מְלוּחִין, כיון ששניהם פולטים ציר, אָסוּר, שהרי הדג הטהור בולע את הציר שנפלט מהדג הטמא, וציר של דג טמא אסור מדרבנן, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר באופן שֶׁהָיָה הדג הַטָּהוֹר תָּפֵל, וְהדג הַטָּמֵא מָלִיחַ, שהטמא לבדו פולט ציר, שֶׁהוּא אָסוּר.
אָמַר שְׁמוּאֵל, אֵין הַבָּשָׂר יוֹצֵא מִידֵי דָמוֹ וניתר באכילה, אֶלָּא אִם כֵּן מוֹלְחוֹ יָפֶה יָפֶה, משני הצדדים ובתוכו, וּמַדִיחוֹ יָפֶה יָפֶה, פעם אחת לפני המליחה [או כדי להסיר את הדם שעל הבשר מבחוץ, כיון שדם זה אינו יוצא על ידי מליחה, או כדי לרכך את הבשר, שיפלוט את הדם על ידי המלח], וכן לאחר המליחה לשטוף את המלח ואת הדם שעל פני הבשר.
אִיתְּמַר – נאמרה מימרא זו בבית המדרש, רַב הוּנָא אָמַר, מוֹלֵחַ וּמַדִּיחַ. בְּמַתְנִיתָא תַּנָּא – ובברייתא שנינו, מַדִּיחַ תחילה, וּמוֹלֵחַ, וּמַדִּיחַ שוב. וְלֹא פְּלִיגֵי – ואין מחלוקת ביניהם, אלא הָא – רב הונא, שלא הצריך הדחה קודם המליחה, היינו באופן דְחִלְלֵיהּ בֵּי טַבָּחָא – שכבר הודח הבשר אצל הטבח שמכרו לו, הָא – ואילו הברייתא, המצריכה הדחה קודם המליחה, עוסקת באופן דְּלֹא חִלְלֵיהּ בֵּי טַבָּחָא – שלא הודח קודם לכן אצל הטבח, ולכן צריך האדם להדיח את הבשר קודם המליחה.
