פרק ט, משנה א: הָעוֹר, וְהָרֹטֶב, וְהַקִּפָּה, וְהָאָלָל, וְהָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִין, וְהַקַּרְנַיִם, וְהַטְּלָפַיִם, מִצְטָרְפִין לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין, אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת. כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה טְמֵאָה לְנָכְרִי וּמְפַרְכֶּסֶת, מְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין. אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת, עַד שֶׁתָּמוּת אוֹ עַד שֶׁיַּתִּיז אֶת רֹאשָׁהּ. רִבָּה לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין מִמַּה שֶׁרִבָּה לְטַמֵּא טֻמְאַת נְבֵלוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָאָלָל הַמְכֻנָּס, אִם יֶשׁ בּוֹ כַזַּיִת בְּמָקוֹם אֶחָד, חַיָּב עָלָיו:
פרק ט, משנה א: להבנת משנתנו יש להקדים ולבאר את שני מיני הטומאות בהם עוסקת המשנה, והדינים הנוהגים בכל אחת מטומאות אלו: א. 'טומאת אוכלים' היא טומאה הנוהגת רק בדבר הראוי לאכילה, וטומאה זו מטמאת אחרים הנוגעים במאכל רק אם יש במאכל שיעור כביצה, וכל דבר שהוא שומר על המאכל, כמו קליפת החיטה וכדומה, מצטרף לשיעור כביצה. ב. 'טומאת נבילות' היא טומאה הנוהגת בבשר נבלת בהמה או חיה, ושיעור טומאתה בכזית, ואין שאר חלקי הנבילה, מלבד הבשר עצמו, מצטרפים לשיעור זה. הָעוֹר של הבהמה, וְהָרֹטֶב הקרוש ומחובר לבשר, שדרך לאוכלו יחד עם הבשר, וְהַקִּפָּה – תבלינים שדרך לתת בבשר, וְהָאָלָל – גיד השדרה והצואר, או בשר שנפלט מהסכין בשעת הפשטת העור, וְהָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִין, וְהַקַּרְנַיִם וְהַטְּלָפַיִם במקום חיבורם לגוף, שהם רכים, ובחיתוכם יוצא דם, כל אלו מִצְטָרְפִין לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין, כיון שהם שומרים על הבשר וטפלים לו, ומצטרפים לשיעור כביצה, אֲבָל לֹא – אינם מצטרפים לשיעור כזית של טֻמְאַת נְבֵלוֹת, שאם אין בבשר הנבילה לבדו כזית, אין דברים אלו מצטרפים להשלים את השיעור.
כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה טְמֵאָה לְנָכְרִי, וּמְפַרְכֶּסֶת עדיין, ואינה ראויה לאכילת נכרי משום איסור אבר מן החי, מכל מקום היא מְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין, כיון שבשחיטת בהמה טהורה לישראל הותר הבשר אפילו בעודה מפרכסת, ולכן כשישראל שוחט בהמה, אף שהיא טמאה ולצורך גוי, מכל מקום מחשבתו של הישראל מחשיבה את בשרה כמאכל, והרי היא מטמאת טומאת אוכלים [אם נגעה בה טומאה לאחר שנשחטה, אך בחייה אין בהמה מקבלת טומאה], אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת, כיון שאינה מתה עדיין, ונאמר (ויקרא יא לט) 'וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאָכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב', עַד שֶׁתָּמוּת לגמרי ולא תפרכס, אוֹ עַד שֶׁיַּתִּיז אֶת רֹאשָׁהּ ואף על פי שהיא מפרכסת.
נמצא שרִבָּה הכתוב לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין יותר מִמַּה שֶׁרִבָּה לְטַמֵּא טֻמְאַת נְבֵלוֹת, שהרי כל הדברים שנמנו במשנתנו מצטרפים ומטמאים טומאת אוכלים, ואינם מטמאים טומאת נבילות. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָאָלָל הַמְכֻנָּס – בשר נבילה שנפלט מהסכין בעת הפשטת העור, אף שהוא בטל לעור, מכל מקום אם כינסו ואספו למקום אחד החשיבו בכך, ולכן אִם יֶשׁ בּוֹ כַזַּיִת בְּמָקוֹם אֶחָד, שזהו שיעור טומאת נבילות, ונגע בו האדם ונכנס בטומאתו למקדש, או אכל קודש, חַיָּב עָלָיו כרת.
