משנה ז: הָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִין בַּבְּהֵמָה, מְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין בִּמְקוֹמָן, וּצְרִיכִין הֶכְשֵׁר. נִשְׁחֲטָה בְהֵמָה, הֻכְשְׁרוּ בְדָמֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא הֻכְשָׁרוּ. מֵתָה הַבְּהֵמָה, הַבָּשָׂר צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. הָאֵבֶר מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר נְבֵלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר:
משנה ז: הָאֵבֶר [שיש בו בשר גידין ועצמות] וְהַבָּשָׂר, הַמְדֻלְדָּלִין בַּבְּהֵמָה, שפרשו ברובן אבל נשארו מחוברים במקצת ותלויים בבהמה, באופן שאינם יכולים לחזור ולהתחבר ולהתרפא, אין באבר טומאת אבר מן החי כל זמן שלא פרש לגמרי, ואילו הבשר טהור אפילו אם היה פורש לגמרי, ומכל מקום מְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין בִּמְקוֹמָן, שאם חשב להאכיל בשר או אבר אלו לגוי [שהרי לישראל הם אסורים אפילו אם תישחט הבהמה], יש להם דין של מאכל המקבל טומאת אוכלים, וּצְרִיכִין הֶכְשֵׁר – יש צורך שיגעו בהם מים כדי שיוכשרו לקבל טומאה, כפי שכל מאכל אינו מקבל טומאה עד שנוגעים בו מים. ואם נִשְׁחֲטָה אותה בְהֵמָה, אף שגוף הבהמה מותר באכילה, מכל מקום אותו אבר או בשר מדולדלים לא הותרו בשחיטתה, אך מכל מקום אין לאבר דין של 'אבר מן החי', ואין האבר או הבשר מטמאים טומאת נבילה, אלא רק טומאת אוכלין, וכפי שהתבאר, והֻכְשְׁרוּ לקבל טומאה בְדָמֶיהָ של הבהמה שיצאו בשחיטתה, וכפי שכל בהמה מוכשרת לקבל טומאה על ידי מגע הדם היוצא מגופה בשחיטתה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא הֻכְשָׁרוּ לקבל טומאה, כיון שהוא סובר שרק שחיטה המתירה את הבשר לאכילה מכשירה אותו לקבל טומאה, וכיון שאותו אבר או בשר המדולדלין לא הותרו באכילה על ידי השחיטה, גם לא הוכשרו לקבל טומאה. אמנם אם מֵתָה הַבְּהֵמָה מעצמה, ללא שחיטה, אף על פי שהיא עצמה טמאה טומאת נבילה, הרי האבר או הבשר המדולדלין אינם נחשבים כחלק ממנה לענין זה, ואינם טמאים טומאת נבילה, אלא טומאת אוכלין, ואותו הַבָּשָׂר צָרִיךְ הֶכְשֵׁר של מגע מים כדי לקבל טומאת אוכלין, ואמנם הָאֵבֶר המדולדל מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי, כיון שמיתת הבהמה מחשיבה את האבר כאילו נתלש ממנה בחייה, וטמא טומאת אבר מן החי, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר נְבֵלָה, והחילוק הוא לגבי בשר הפורש ממנו, שבשר הפורש מאבר נבלה מטמא כמותה, ואילו בשר הפורש מאבר מן החי הרי הוא טהור, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר את האבר המדולדל בבהמה בין כשהבהמה חיה ובין כשהבהמה מתה, וטעמו, כיון שאבר זה הוא אבר מן החי האסור באכילה אפילו לגוי, ואף כשמתה הבהמה דינו כאבר מן החי וכפי שהתבאר, ודבר שאסור באכילה גם לישראל וגם לגוי אין לו שם מאכל כלל, ואינו מטמא טומאת אוכלין. וכן טומאת נבלה אינה שייכת בו אפילו לאחר שמתה הבהמה, כיון שהוא סובר שמיתת הבהמה מחשיבה את האבר כאילו נפל בחייה, והרי הוא אבר מן החי, ולא נבלה, וכיון שגם אינו עומד לאכילה, הרי הוא טהור.
