משנה ב: וְכַמָּה הוּא מְרֻבֶּה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁתֵּי רְחֵלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ז), יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, חָמֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כה) חָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיוֹת. רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס אוֹמֵר, חָמֵשׁ רְחֵלוֹת גּוֹזְזוֹת מָנֶה מָנֶה וּפְרָס, חַיָּבוֹת בְּרֵאשִׁית הַגֵּז. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, חָמֵשׁ רְחֵלוֹת גּוֹזְזוֹת כָּל שֶׁהֵן. וְכַמָּה נוֹתְנִין לוֹ, מִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְלָעִים בַּגָּלִיל, מְלֻבָּן וְלֹא צוֹאִי, כְּדֵי לַעֲשׁוֹת מִמֶּנּוּ בֶּגֶד קָטָן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח), תִּתֶּן לוֹ, שֶׁיְּהֵא בוֹ כְּדֵי מַתָּנָה. לֹא הִסְפִּיק לִתְּנוֹ לוֹ עַד שֶׁצְּבָעוֹ, פָּטוּר. לִבְּנוֹ וְלֹא צְבָעוֹ, חַיָּב. הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל נָכְרִי, פָּטוּר מֵרֵאשִׁית הַגֵּז. הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אִם שִׁיֵּר הַמּוֹכֵר, הַמּוֹכֵר חַיָּב. לֹא שִׁיֵּר הַלּוֹקֵחַ חַיָּב. הָיוּ לוֹ שְׁנֵי מִינִין, שְׁחוּפוֹת וּלְבָנוֹת, מָכַר לוֹ שְׁחוּפוֹת אֲבָל לֹא לְבָנוֹת, זְכָרִים אֲבָל לֹא נְקֵבוֹת, זֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ וְזֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ:
משנה ב: כפי שהתבאר במשנה הקודמת, ראשית הגז באה רק מן ה'מרובה', ומבארת המשנה, וְכַמָּה הוּא 'מְרֻבֶּה', בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁתֵּי רְחֵלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ז כא) 'וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן', הרי ששתי רחלות מכונות 'צאן', ועליהם נאמר 'ראשית גז צאנך'. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, חָמֵשׁ רחלות, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א' כה יח) 'וְחָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיוֹת', ודרשו חכמים שהן מכונות 'עשויות' כיון שהן כאומרות לבעליהן קום ועשה מצוה חדשה שלא היית חייב בה, והיינו ראשית הגז, שאין מתחייבים בה בפחות מחמש צאן. אמנם גם בשיטת בית הלל נחלקו התנאים מהו שיעור הצמר של אותן חמש צאן המחייב בהפרשת ראשית הגז: רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס אוֹמֵר, חָמֵשׁ רְחֵלוֹת גּוֹזְזוֹת בשיעור מָנֶה מָנֶה וּפְרַס – משקל מנה וחצי מכל אחת מהן, והיינו משקל מאה וחמישים דינר מכל אחת, חַיָּבוֹת בְּרֵאשִׁית הַגֵּז. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, חָמֵשׁ רְחֵלוֹת גּוֹזְזוֹת אפילו כָּל שֶׁהֵן, חייבות בראשית הגז, אמנם אין הכוונה לשיעור 'כל שהן' ממש, אלא יש צורך שיהא מכל אחת לפחות משקל שנים עשר סלעים של צמר, וביחד זהו משקל ששים סלעים, אלא שכלפי המשקל שהצריך רבי דוסא, נחשב שיעורם של חכמים כ'כל שהן'.
מבררת המשנה, וְכַמָּה נוֹתְנִין לוֹ, לכהן, כלומר, ישראל שיש לו גז מרובה, ורוצה לחלקו לכמה כהנים, מה השיעור שיתן לכל אחד מהכהנים, ומבארת, מִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְלָעִים בַּגָּלִיל, שהמשקולות של יהודה היו כפולות משל ארץ הגליל, וצריכה הנתינה להיות באופן שיהיה לו משקל זה כשהוא מְלֻבָּן – אחרי שכיבסו אותו וניקוהו, וְלֹא צוֹאִי – לא כשיעור זה כשהצמר עדיין מלוכלך [אך אין הכיבוס עצמו מוטל על הישראל, ויכול ליתנו כמות שהוא, אך שיהיה בו שיעור נתינה לאחר הכיבוס], ושיעור זה הוא כְּדֵי לַעֲשׁוֹת מִמֶּנּוּ בֶּגֶד קָטָן הראוי לשרת בו בבית המקדש, וזהו אבנט, שהוא הקטן שבבגדי כהונה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח ד) 'תִּתֶּן לוֹ', שֶׁיְּהֵא בוֹ כְּדֵי מַתָּנָה [אמנם שיעור ההפרשה עצמה מהצמר שברשות הישראל אינו כתוב בתורה, ומדרבנן אמרו שיתן אחד משישים].
לֹא הִסְפִּיק הישראל לִתְּנוֹ לוֹ [לכהן] עַד שֶׁצְּבָעוֹ, פָּטוּר מליתנו, כיון שהשתנה מכפי שהיה, וקנאו הישראל בשינוי זה, והרי זה כאילו אכל או איבד מתנות כהונה, שבדיני אדם אי אפשר לחייבו, מאחר וזהו ממון שאין לו תובעים, שהרי אין כהן מסוים שהוא חייב ליתנו לו. לִבְּנוֹ – כיבס וניקה את הצמר וְלֹא צְבָעוֹ, אין זה שינוי, וחַיָּב לתת לכהן.
הַלּוֹקֵחַ [-הקונה] גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל נָכְרִי, פָּטוּר מֵרֵאשִׁית הַגֵּז.
הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אִם שִׁיֵּר הַמּוֹכֵר מהגיזה עצמה לעצמו, שלא מכר את הכל, הַמּוֹכֵר חַיָּב בנתינת ראשית הגז לכהן, כיון שיכול הקונה לטעון שבודאי לא היתה כוונת המוכר למכור לו את חלקו של הכהן. אך אם לֹא שִׁיֵּר המוכר לעצמו כלום, אלא מכר הכל, הַלּוֹקֵחַ חַיָּב, כיון שיכול המוכר לומר לו שאת חלקו של הכהן לא מכר לו, שהרי לא מכר לו את הצמר במשקל, ונמצא שמתנת הכהן מעורבת בתוך הגיזה שקנה, ועליו לתת אותה לכהן.
הָיוּ לוֹ שְׁנֵי מִינִין של רחלות, שְׁחוּפוֹת – לא שחורות ולא לבנות, וּלְבָנוֹת, והצמר הלבן משובח יותר, מָכַר לוֹ את הצמר של השְׁחוּפוֹת אֲבָל לֹא את הצמר של הלְבָנוֹת, וכן אם היו לו זכרים ונקבות, והצמר של הנקבות משובח יותר, ומכר לו את הצמר של הזְכָרִים אֲבָל לֹא את של הנְקֵבוֹת, זֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ וְזֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ, ואין אחד מהם מחויב להפריש עבור חבירו.
