גמרא
שנינו במשנה לגבי שיעור הצאן המחייב ראשית הגז, 'בית שמאי אומרים שתי רחלות וכו' ובית הלל אומרים חמש'. מביאה הגמרא דעה שלישית בענין זה: תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו, אַרְבַּע צאן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא לז) 'וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה'. תַּנְיָא בברייתא, אָמַר רַבִּי, אִלְמָלֵי דִּבְרֵיהֶן של בית שמאי ובית הלל שבמשנתנו היו דִּבְרֵי תּוֹרָה, שהיו לומדים את שיעורם מפסוקים שבתורה, וְדִבְרֵי 'בְּרִיבִי' [-כינויו של רבי יוסי, שהיה גדול הדור] דִּבְרֵי קַבָּלָה, שהיה לומד את שיעורו מפסוקים שבנביאים, לדִּבְרֵי בְּרִיבִי אָנוּ שׁוֹמְעִין, והבינה עתה הגמרא שהטעם ששומעים לדבריו הוא כיון שדעתו [שהשיעור הוא ארבע צאן] מכריעה וממוצעת בין שתי הדעות שבמשנה [לבית שמאי שתים, ולבית הלל חמש], וְכָל שֶׁכֵּן עתה שֶׁדִּבְרֵיהֶן דִּבְרֵי קַבָּלָה, שלמדו את שיעוריהם מפסוקים שבנביאים, וְדִבְרֵי בְּרִיבִי דִּבְרֵי תּוֹרָה. תמהה הגמרא, מדוע יש לפסוק כרבי יוסי, וְהָאָמַר מַר אֵין הַכְרָעָה שְׁלִישִׁית מַכְרַעַת, כלומר, אם נחלקו שני תנאים, ותנא שלישי אומר דבר ממוצע ביניהם, אין זה טעם לפסוק כדבריו [ורק אם השלישי מכריע לגמרי כדברי אחד מהם, שנמצאו שנים אומרים דעה אחת, והלכה כרבים]. מתרצת הגמרא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הטעם שיש לפסוק כרבי יוסי הוא כיון שמִפִּי שְׁמוּעָה אֲמָרָהּ – אמר את דינו ממה שקיבל איש מפי איש, מִפִּי הנביאים חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי.
שנינו במשנה, 'חמש רחלות גוֹזְזוֹת כָּל שֶׁהֵן'. מבררת הגמרא, וְכַמָּה 'כָּל שֶׁהֵן', אָמַר רַב, מָנֶה וּפְרָס [-מנה וחצי], ולהלן יבואר שיעורו, וּבִלְבַד שֶׁיְּהוּ מְחוּמָשׁוֹת – שיתחלק הצמר בשוה בין חמש הרחלות, [ולדעת הסובר שהשיעור הוא ארבע רחלות, צריך שיהיו 'מרובעות']. וּשְׁמוּאֵל אָמַר השיעור הוא שִׁשִּׁים סְלָעִים, וְנוֹתֵן סֶלַע אֶחָד לַכֹּהֵן. רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה אָמַר בשם רַבִּי יוֹחָנָן, השיעור הוא שֵׁשׁ סלעים, חָמֵשׁ לַכֹּהֵן וְאַחַת לוֹ, ואפילו גזז אלף כבשים, די בנתינת חמש סלעים לכהן. עוּלָא אָמַר בשם רַבִּי אֶלְעָזָר, 'כָּל שֶׁהֵן' שָׁנִינוּ, ואפילו היה כל הגז בשיעור סלע אחד. רַב וּשְׁמוּאֵל אָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם, רֵאשִׁית הַגֵּז שיעורו בְּשִׁשִּׁים סלעים. וְאִי קַּשְׁיָא לְךָ הָא דִּתְנַן במשנה, כַּמָּה הוּא נוֹתֵן לוֹ, לכהן, כלומר, ישראל שיש לו גז מרובה, ורוצה לחלקו לכמה כהנים, מה השיעור שיתן לכל אחד מהכהנים, מִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְלָעִים בַּגָּלִיל, שהמשקולות של יהודה היו כפולות משל ארץ הגליל, וצריכה הנתינה להיות באופן שיהיה לו משקל זה כשהוא מְלֻבָּן – אחרי שכיבסו אותו וניקוהו, וְלֹא צוֹאִי – לא כשיעור זה כשהצמר עדיין מלוכלך [אך אין הכיבוס עצמו מוטל על הישראל, ויכול ליתנו כמות שהוא, אך שיהיה בו שיעור נתינה לאחר הכיבוס], הַהוּא – דין זה הוא בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ לוֹ גִיזוֹת הַרְבֵּה, וּמְבַקֵּשׁ לִיתְּנָם לַכֹּהֵן עַסְקִינָן, דְּאַמְרִינָן – שאנו אומרים לו, כָּל חַד וְחַד לֹא תִּבְצֹר לֵיהּ מֵחֲמֵשׁ סְלָעִים – לכל אחד מהכהנים אל תתן פחות מחמש סלעים. וּ'מָנֶה' דְּקָאֲמַר רַב, מָנֶה בֶּן אַרְבָּעִים סְלָעִים, דַּהֲוָה לֵיהּ מָנֶה וּפְרָס שיעור שִׁשִּׁים סְלָעִים, כִּדְקָאָמַר [-כפי השיעור שאמר] שְׁמוּאֵל. וְרַבִּי יוֹחָנָן נַמִּי בְּשִׁשִּׁים סְבִירָא לֵיהּ, וְהַהִיא דְּקָאֲמַר 'שֵׁשׁ, חָמֵשׁ לַכֹּהֵן, וְאַחַת לוֹ', אין זו דעתו של רבי יוחנן, אלא הַהִיא מִשּׁוּם רַבִּי יַנַּאי רַבֵּיהּ – שיעור זה של שש סלעים אמר רבי יוחנן בשם רבו רבי ינאי, הִלְכָּךְ הִלְכְתָא – ולכן להלכה השיעור של רֵאשִׁית הַגֵּז הוא בְּשִׁשִּׁים, כיון דַּהֲוָה לֵיהּ רַבִּי יַנַּאי יָחִיד אֵצֶל רַבִּים, וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו כלל זה, דְּיָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים. וַחֲזִינָן קַמָּאֵי – וחזינן לרבותינו הראשונים, כְּגוֹן בַּעַל הֲלָכוֹת גדולות, וּמַר רַב חֶפֶץ גָּאוֹן, דְּפָסְקוּ הֲלָכָה כְּמַתְנִיתִין – כפי ששנינו במשנתנו, דְּקָתָנֵי – שכך שנינו בה, 'חָמֵשׁ רְחֵלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר וְחָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיוֹת', וּלגבי הנתינה לכהן השיעור הוא גם כן כְּפַּשְׁטָא דְּמַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי – כפי פשטות משנתנו, ששנינו בה 'וְכַמָּה הוּא נוֹתֵן לוֹ לכהן, מִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים בִּיהוּדָה' וְכוּ', וּלשיטתם אַתְיָא – נמצאת שיטה זו כְּפי שאמר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבֵּיהּ – בשם רבו, שנותן חמש לכהן.
משנה
לֹא הִסְפִּיק הישראל לִתְּנוֹ לוֹ [לכהן] עַד שֶׁצְּבָעוֹ, פָּטוּר מליתנו, כיון שהשתנה מכפי שהיה, וקנאו הישראל בשינוי זה, והרי זה כאילו אכל או איבד מתנות כהונה, שבדיני אדם אי אפשר לחיבו, מאחר וזהו ממון שאין לו תובעים, שהרי אין כהן מסוים שהוא חיב ליתנו לוֹ. לִיבְּנוֹ – כיבס וניקה את הצמר וְלֹא צְבָעוֹ, אין זה שינוי, וחַיָּב לתת לכהן.
הַלּוֹקֵחַ [-הקונה] גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, פָּטוּר מֵרֵאשִׁית הַגֵּז.
לָקַח גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אִם שִׁיֵּר הַמּוֹכֵר מהגיזה עצמה לעצמו, שלא מכר את הכל, הַמּוֹכֵר חַיָּב בנתינת ראשית הגז לכהן, כיון שיכול הקונה לטעון שבודאי לא היתה כוונת המוכר למכור לו את חלקו של הכהן. וְאִם לָאו – אם לא שייר המוכר לעצמו כלום, אלא מכר הכל, הַלּוֹקֵחַ חַיָּב, כיון שיכול המוכר לומר לו שאת חלקו של הכהן לא מכר לו, שהרי לא מכר לו את הצמר במשקל, ונמצא שמתנת הכהן מעורבת בתוך הגיזה שקנה, ועליו לתת אותה לכהן.
הַדְרָן עֲלָךְ רֵאשִׁית הַגֵּז
