משנה
נאמר בתורה (דברים יח ג) 'וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם, מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח, אִם שׁוֹר אִם שֶׂה, וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה'. משנתנו מבארת את דינן של מתנות אלו: הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה, שצריך האדם ליתנם לכהנים, נוֹהֲגִין בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בְּחֻלִּין, אֲבָל לֹא בְמֻקְדָּשִׁין [-בקרבנות]. ומבארת המשנה מדוע היינו עשויים לומר שמתנות אלו נוהגות בקדשים, שֶׁהָיָה בַדִּין – היה ניתן ללמוד כן בקל וחומר, וּמָה בהמות חֻלִּין, שֶׁאֵינָן חַיָּיבִין בְּנתינת חָזֶה וְשׁוֹק לכהנים, חַיָּבִין בַּמַּתָּנוֹת הללו של זרוע לחיים וקיבה, בהמות קָדָשִׁים, שֶׁחַיָּבִין בְּחָזֶה וְשׁוֹק, שנאמר (ויקרא ז לד) 'כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', לֹא כָּל שֶׁכֵּן שיש לחייבם בזרוע לחיים וקיבה. תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר בפסוק (שם) לגבי מתנת חזה ושוק 'וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם', ללמד שאֵין לִי ללמוד מהפסוק אֶלָּא מַה שֶּׁאָמוּר בָּעִנְיָן, והיינו חזה ושוק, ולא זרוע לחיים וקיבה.
גמרא
אָמַר רַב חִסְדָּא, הַמַּזִּיק מַתְּנוֹת כְּהוּנָה קודם שנתנם לכהן, כגון שהשליכם לאש או לים, אוֹ שֶׁאֲכָלָן, פָּטוּר מתשלומים. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, אִי בָּעִית אֵימָא – אם תרצה אומר לך שזהו מִשּׁוּם דִּכְתִיב (דברים יח ג) 'וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים', ולשון 'זה' באה ללמד שחיובו של האדם לתת מתנות אלו לכהן הוא רק כשהם קיימות, אבל אם איבדם מהעולם אינו חייב בתשלומיהם. וְאִי בָּעִית אֵימָא – ואם תרצה אומר לך שהטעם הוא מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ מָמוֹן שֶּׁאֵין לוֹ תּוֹבְעִין, שהרי אין כהן מסוים שמתנות אלו היו צריכות להינתן לו, וכיון שאין כהן היכול לתבוע את הבעלים, פטור הוא מלשלם.
מביאה הגמרא מעשה בענין הַהוּא לֵיוִאָה דַּהֲוָה חָטִיף מַתְּנָתָא – מעשה בבן לוי שהיתה דרכו לחטוף זרוע לחיים וקיבה, כשהיו הילדים מוליכים אותם מבית הבעלים לבית הכהן, אָתוּ וְאָמְרוּ לֵיהּ לְרַב – באו ואמרו דבר זה לרב, אָמַר לְהוּ רב, לֹא מִסְתַּיֵיהּ דְּלֹא שַׁקְלִינָן מִינַּיְיהוּ – לא די לו לאותו בן לוי שאין נוטלים ממנו מתנות כהונה אלו, כשהוא שוחט בהמה משלו, אֶלָּא מִיִחְטַף נַמִּי חָטִיף – שהוא עוד מוסיף וחוטף מתנות כהונה שאחרים שולחים לכהנים.
מבררת הגמרא מדוע אמר רב שאין נוטלים מתנות כהונה מבני לוי: תמהה הגמרא, וְרַב, שאמר שאין אנו נוטלים מתנות כהונה מבני לוי, הרי נאמר בפסוק (דברים יח ג) 'וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח', ממה נפשך, אִי אִיקְרוּ – אם לויים קרויים 'עַם', והרי הם בכלל הפסוק המחייב לתת מתנות אלו לכהנים, מִישְׁקַל נַמִּי נִשְׁקוֹל מִינַּיְיהוּ – יש ליטול מהם מתנות אלו, ומדוע אמר רב שאין נוטלים מהם. וְאִי לֹא אִיקְרוּ – ואם אין הלויים מכונים 'עַם', אם כן הרי רַחֲמָנָא פַּטְרִינְהוּ – התורה פטרה אותם, ומדוע נקט רב לשון שמשמעה שאנו איננו נוטלים מהם, אך אינם פטורים באמת. מתרצת הגמרא, מְסַפְּקָא לֵיהּ – רב היה מסופק בשאלה זו עצמה, אִי אִיקְרוּ עַם אוֹ לֹא – האם הלויים מכונים 'עם' או לא, ולכן אמר שמספק אין אנו נוטלים מהם מתנות אלו.
