אָמַר רַב חִסְדָּא, מַתָּנוֹת כְּהוּנָה, שהם זרוע לחיים וקיבה, מתחלקות כך, זְרוֹעַ לְכהן אֶחָד, קֵיבָה לְכהן אֶחָד, לְחָיַיִם לִשְׁנַיִם – לשני כהנים, אך לא יחלקם ליותר כהנים, כיון שנאמר 'ונתן', והיינו שיהיה בכך חשיבות של מתנה. וּמַתָּנוֹת כְּהוּנָה דְּתוֹרָא – ואילו מתנות כהונה של שור, שהם גדולות יותר, פַּלְגֵי לְהוּ אֲפִילוּ גְּרָמָא גְּרָמָא – ניתן אפילו לחלקם לחתיכות רבות, ובלבד שיהיה לכל כהן שיעור מתנה חשובה.
וְהָא – ודין זה דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שאָסוּר לֶאֱכוֹל מִבְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרְמוֹ מַתְנוֹתֶיהָ, וְכָל הָאוֹכֵל מִבְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרְמוֹ מַתְנוֹתֶיהָ הרי זה כְּאִילּוּ אוֹכֵל טְבָלִים, לֵית הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ – אין הלכה כמותו, כיון דְמַתָּנוֹת כהונה אלו אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם קְדוּשָׁה, אֶלָּא חוֹבַת טַבָּח הֵן – חובתו של השוחט ליתנם לכהן, וְאִי לֹא יָהִיב לְהוּ – ואם אינו נותנם, הוּא נִיהוּ דְּקָאִים בְּאִיסּוּרָא – הוא זה שעובר באיסור, אֲבָל בִּישְׂרָא שָׁרֵי – אך הבשר עצמו מותר. וְגַרְסִינָן נַמִּי סוֹף הָדֵין פִּרְקָא – וכן שנינו גם בסוף פרק זה (קלד:), שהקשתה שם הגמרא 'וַהֲרֵי מַתָּנוֹת דְּלֹא טַבְלֵי' – והרי מתנות כהונה שקודם הפרשתם אין בשר הבהמה נחשב כ'טבל' האסור באכילה, אַלְּמָא – ומוכח מלשון זו של הגמרא, שדָּבָר בָּרוּר הוּא דְמַתָּנוֹת לֹא טַבְלֵי, ואין איסור באכילת בשר הבהמה אף אם לא הופרשו ממנה מתנות כהונה. וְכֵן הִילְכְתָא – וכך היא ההלכה.
אָמַר רַב חִסְדָּא, מַתְּנוֹת כְּהוּנָה, אֵין נֶאֱכָלוֹת אֶלָּא צָלִי, וְאֵין נֶאֱכָלוֹת אֶלָּא בְּחַרְדָּל, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון דאָמַר קְרָא – נאמר בפסוק בענין זה (במדבר יח ח) 'לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם', ולשון 'לְמָשְׁחָה' היינו לִגְדוּלָּה – לכבוד ויקר, ולכן יש לאוכלם כְּדֶרֶךְ שֶּׁהַמְּלָכִים אוֹכְלִין, והיינו בצליה, ובחרדל. ואמנם אין הכוונה שחייב אדם לאוכלם בדרך זו, אלא כל אחד יכול לאוכלם בדרך שהם ערבים לו, אלא סתם בני אדם שהצלי והחרדל ערבים עליהם, צריכים לאוכלם בדרך זו.
אָמַר רָבָא [יש אומרים שהיה רבא כהן], בָּדִיק לָן רַב יוֹסֵף – בדק אותנו רב יוסף בשאלה זו, לראות אם נשיב כהוגן, הַאי כַּהֲנָא דְחָטִיף מַתְּנָתָא – כהן החוטף מתנות כהונה מיד הילדים הנושאים אותם לכהנים [ואחר כך נוטל רשות מהבעלים, שאם לא כן יש איסור בדבר], האם חִבּוּבֵי מִצְוָה הוּא – מראה בכך שהוא מחבב את המצוות, אוֹ זִלְזוּלֵי מִצְוָה הוּא – או שיש בכך זלזול במצוה. וּפָשִׁיטְנָא לֵיהּ – ופשטנו לו את השאלה ממה ששנינו בברייתא על הפסוק (דברים יח ד) 'וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה', ודרשו חכמים שהמצוה היא על הבעלים לתת לכהן, וְלֹא שֶׁיִּטּוֹל הכהן מֵעַצְמוֹ.
אָמַר אַבַּיֵּי, שאף הוא היה כהן, מֵרֵישׁ – בתחילה, הֲוָה חַטִיפְנָא מַתְּנָתָא – הייתי נוהג לחטוף מתנות כהונה, אָמֵינָא – כיון שאמרתי בליבי, חִבּוּבֵי מִצְוָה הוּא – דבר זה מראה על חיבוב מצוה. אך כֵּיוָן דְשַׁמְעִיתָא לְהָא דְּתַנְיָא – לאחר ששמעתי מה ששנינו בברייתא, 'וְנָתַן, וְלֹא שֶׁיִּטּוֹל מֵעַצְמוֹ', מִיחְטַף לֹא חַטִיפְנָא – לא הייתי חוטף את המתנות בעצמי, אך מֵימָר אָמֵינָא – הייתי אומר לבעלים 'הָבוּ לִי', משום חיבוב מצוה. אך כֵּיוָן דְשַׁמְעִיתָא לְהָא דְּתַנְיָא – לאחר ששמעתי ברייתא זו, ששנינו בה על הפסוק שנאמר בבני שמואל הנביא (שמואל א' פ"ח פ"ג) וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו [וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע'], רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר בביאור הפסוק שחֶלְקָם שָׁאַלוּ בְּפִיהֶם – את החלק המגיע להם, כלויים, כגון מעשר ראשון, ביקשו בפיהם, והפסוק מכנה זאת כנטיה אחרי הבצע, מֵימָר נַמִּי לֹא אָמֵינָא – לא הייתי אומר שיתנו לי מתנות כהונה, אִי יְהָבֵי לִי – אך אם היו נותנים לי מעצמם, שָׁקִילְנָא – הייתי נוטל. אך כֵּיוָן דְשַׁמְעִיתָא לְהָא דְּתַנְיָא בברייתא, הַצְּנוּעִין מוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶם מחלוקת לחם הפנים, וְגַרְגְּרָנִין – והרעבתנים חוֹלְקִין בהם, מִישְׁקַל נַמִּי לֹא שָׁקִילְנָא – לא הייתי נוטל כלל, אף אם היו נותנים לי, בַּר מִמְּעֲלֵי יוֹמָא דְּכִפּוּרֵי – חוץ מערב יום כפור, שאז שוחטים בהמות רבות ויש מתנות כהונה מרובות, לְאַחְזוּקֵי נַפְשָׁאִי בְּכַהֲנָא – כדי שאהיה מוחזק ככהן, שכיון שבאותו זמן כל הכהנים מתאספים ליטול מתנות, אם לא היה נוטל היה נראה כאילו אינו כהן.
שואלת הגמרא, אם עשה כן אביי רק כדי שיהא מוחזק ככהן, וְלִפְרוֹשׂ יָדֵיהּ – והרי היה יכול לישא כפיו לברכת כהנים, והיה מוחזק בכך ככהן. משיבה הגמרא, אַנְסֵי לֵיהּ עִידְנֵיהּ – היה אביי אנוס באותו הזמן, כְּלוֹמַר, חוֹלֶה בְּמֵעָיו הָיָה, וְלֹא הָיָה יָכוֹל לִשְׁהוֹת אֶת נְקָבָיו, וּלְפִיכָךְ לֹא הָיָה פּוֹרֵשׂ יָדָיו לברכת כהנים.
אָמַר רַב יוֹסֵף, הַאי כַּהֲנָא דְּאִית לֵיהּ צוּרְבָּא מֵרַבָּנָן בְּשִׁיבְּבוּתֵיהּ – כהן, שיש תלמיד חכם בשכנותו, וּדְחִיקָא לֵיהּ מִילְּתָא – ואותו תלמיד חכם דחוק ועני, לִיזְכֵּי לֵיהּ מַתְּנָתָא – יכול הוא לזכות עבורו מתנות כהונה שיש ברשותו, ויאכל בעצמו את המתנות הללו [שהרי הן מותרות לזרים] ויתן את שוויים לאותו כהן עני, וְאַף עַל גַּב דְּלֹא אָתוּ לְיָדֵיהּ – ורשאי לעשות כן אף שלא באו המתנות ליד הכהן ממש, בְּמַכִּירֵי כְּהוּנָה וּלְוִיָּה – באופן שהוא כהן הידוע בעיר וכולם אוהבים אותו ונותנים לו את מתנותיהם, שאף שלא נתן לו הרי זה כאילו קיבלם וזכה בהם [וכן אם היה לוי, יכול לזכות לו מעשר ראשון, ולתת לו אחר כך את דמיו].
