מביאה הגמרא מעשה בענין זה: רָבָא וְרַב סַפְרָא, אִיקְלְעוּ לְגַבֵּי – הזדמנו לביתו של מַר יוֹחָנָא בַּר רַב חָנָא בַּר אָדָא, וְאָמְרֵי לָהּ – ויש אומרים שהזדמנו לְבֵי יוֹחָנָא בַּר רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא, עָבְדוּ לֵיהּ עֶגְלָא תִּילְתָא – והכינו בעלי המקום לכבודם עגל משולש, שהוא משובח ביותר, והיתה דרכו של בעל הבית לתת מתנות כהונה לשמשו, שהיה כהן, ואָמַר לֵיהּ רָבָא לְשַׁמְעֵיהּ – לאותו שמש כהן של בעל הבית, זְכִי לָן מַתְּנָתָא – תן לי רשות ליטול במקומך את מתנות הכהונה [ואף שלא הגיעו המתנות ליד אותו כהן, הרי התבאר שאם דרך בעל הבית לתת לאותו כהן את המתנות, הרי הוא זוכה בהם אף שלא הגיעו המתנות לידו], שהם זרוע לחיים וקיבה, ובכלל הלחיים הלשון של העגל, כיון דְבָּעֵינָא לְמֵיכַל לִישְׁנָא בְּחַרְדְלָא – כיון שברצוני לאכול את הלשון בחרדל, שזהו מאכל משובח [ואף שרבא עצמו היה גם כן כהן, לא רצה לבקש עבור עצמו את המתנות מבעל הבית, וכמו שהתבאר לעיל שבעל הבית צריך לתת מעצמו את המתנות, ולא שיטול אותם הכהן ממנו. אמנם יש המוכיחים מכאן שרבא עצמו לא היה כהן]. ואותו שמש עשה כדברי רבא, וזָכִי לֵיהּ – זכה עבורו באותן מתנות, רָבָא אָכַל מהמתנות, ואף שעדיין לא הגיעו ליד הכהן, וכמו שהתבאר, ואילו רַב סַפְרָא לֹא אָכַל, כיון שלא הגיעו המתנות ליד הכהן. אַקְרִיּוּן לְרַב סִפְרָא בְּחֶלְמֵיהּ – הקריאו לרב ספרא בחלומו את הפסוק (משלי כה כ) 'מַעֲדֶה בֶּגֶד בְּיוֹם קָרָה [-כמו בגד בלוי וקרוע ביום קור, שאינו מחמם את האדם], חֹמֶץ עַל נָתֶר [-וכמו חומץ הניתן על 'נתר', מין אדמה רכה שעושים ממנה כלים, והחומץ הנופל עליו ממסמס ומשחית אותו], וְשָׁר בַּשִּׁרִים עַל לֶב רָע' [-כך מי שאומר דבר הלכה למי שאין בו דעת להבינו, הרי הוא משחית את דבריו שאינם מועילים לשומע], אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף – בא רב ספרא לפני רב יוסף ואָמַר לֵיהּ, דִּלְמָא מִשּׁוּם דְעַבְרִי אַשְׁמַעְתֵּיהּ דְּמַר אַקְרִיּוּן הֲכִי – שמא הראו לי פסוק זה בחלום מחמת שעברתי על דבריך, שאמרת שאם דרכו של בעל הבית לתת את מתנותיו לכהן מסוים, אף אם עדיין לא הגיעו המתנות לידו הרי זה כאילו זכה בהם, והיה לי לאכול מתנות אלו. אָמַר לֵיהּ רב יוסף, כִּי אָמְרֵי אֲנָא – מה שאני אמרתי, שאם הכהן רגיל לקבל מתנות מאדם מסוים, אף אם לא הגיעו לידו הרי זה כאילו זכה בהם, היינו [בְּאַחֵר], שאינו כפוף ומשועבד לו, שַׁמְעָא עַל כָּרְחֵיהּ מְזַכֶּה ואילו כהן זה כיון שהוא שמשו של בעל הבית, בעל כרחו יזכה את המתנות לאדם חשוב כמו רבא המתארח בבית בעל הבית, וְעוד, כִּי אָמְרֵי אֲנָא הֵיכָא דְּלֹא אֶפְשָׁר לֵיהּ – דין זה שאמרתי, שאותו ישראל רשאי ליטול את המתנות ברשות הכהן אף שלא הגיעו ליד הכהן, היינו כשהוא דחוק ועני ואין לו בשר לקנות, וְהָכָא אֶפְשָׁר לֵיהּ – ואילו כאן, הרי היה רבא יכול לקנות בעצמו בשר זה. המשיך רב ספרא ושאל את רב יוסף, אֶלָּא מַאי טַעֲמָא אַקְרִיּוּן (כלפי רב ספרא) – אם כן מדוע הקריאו לי פסוק זה בחלומי, אם לא היה כל פגם במעשיי. השיב לו רב יוסף, כְּלַפֵּי רָבָא אַקְרִיּוּן – הקריאו לך זאת כלימוד על מעשיו של רבא, שהיו כאן שלא כראוי. וְלִקְרוּיֵהּ לְרָבָא – ומדוע לא הקריאו זאת לרבא עצמו, כיון שרבא נָזוּף הֲוָה באותו זמן, ומבאר הרי"ף מדוע היה רבא נזוף, מֵהַהוּא מַעֲשֵׂה דְתַּעֲנִיוֹת (תענית כד:), דְאֲטְרַח קָמַי שְׁמַיָּא – שכביכול 'הטריח' את הקדוש ברוך הוא לשנות את הטבע, וּמחמת תפילתו אָתָא מִטְרָא – ירדו גשמים בִּתְקוּפַת תַּמּוּז [ועשה כן כיון שמלך פרס רצה להעניש את רבא על כך שהלקה אדם אחד שנשא נכרית, ואותו אדם מת מחמת המלקות, ואמו של אותו מלך, שהיתה אוהבת יהודים אמרה לבנה המלך שלא יעשה כן כיון שה' עושה את כל בקשתם, שהרי הוא מוריד להם גשמים אפילו בזמנים שאינם ראויים לכך, ושלחה לרבא שיתפלל שירדו גשמים בתקופת תמוז, וירדו גשמים מרובים עד שנשפכו המים ממרזבי העיר צפורי עד נהר חדקל], וְאַחְזֵי לֵיהּ אֲבוּהָּ בְּחֶלְמֵיהּ – ואביו של רבא התגלה לו בחלומו וְאָמַר לֵיהּ, אִיכָּא דְּמַטְרָח קַמֵּי שְׁמַיָּא כּוּלֵּי הַאי – וכי יש מי שמטריח כל כך כלפי מעלה, [אַשְׁנֵי דוּכְתָּךְ – תשנה את מקום שנתך], וְשָׁנִי דּוּכְתֵיהּ – ואכן שינה רבא את מקום שנתו באותו לילה, וּבבוקר אַשְׁכְּחֵיהּ לְדוּכְתֵיהּ דְמֲרְגַשׁ בְּסַכִּינֵי – מצאו את מקום שנתו הרגיל שהוא נראה כמי שחתכוהו בסכינים, שרצו המזיקים להורגו. הַהִיא נְזִיפָה דִּילֵיהּ – זוהי הנזיפה שהיתה לרבא באותו זמן, שמחמת כן לא אמרו לו בעצמו את אותו פסוק בחלום, אלא הקריאו כן לרב ספרא.
אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרַב דִּימִי, פַּשְׁטָא דִּקְרָא בְּמַאי כְּתִיב – כיצד מתפרש אותו פסוק לפי פשוטו, 'מַעֲדֶה בֶּגֶד בְּיוֹם קָרָה חֹמֶץ עַל נָתֶר וְשָׁר בַּשִּׁרִים עַל לֶב רָע', אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב דימי, פסוק זה עוסק בְּרב השׁוֹנֶה [-מלמד תורה] לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, כָּל הַשּׁוֹנֶה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן נוֹפֵל לַגֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כ כו) 'כָּל חֹשֶׁךְ טָמוּן לִצְפּוּנָיו, תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא נֻפָּח, יֵרַע שָׂרִיד בְּאָהֳלוֹ', וְאֵין 'שָׂרִיד' האמור כאן אֶלָּא תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ג ה) 'וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קֹרֵא', ועל כך נאמר בפסוק שמי שיש באהלו תלמיד שאינו הגון, תאכלהו אש של גיהנם, שאינה צריכה ניפוח.
אָמַר רַב הוּנָא, וְאִם הָיָה לוֹ [-לבעל הבהמה] כֹּהֵן שֻׁתָּף בָּרֹאשׁ, פָּטוּר מִן הַלְּחִי. ואם היה לו כהן שֻׁתָּף בַּיָּד, פָּטוּר מִן הַזְּרוֹעַ. ואם היה לו כהן שֻׁתָּף בִּבְנֵי מֵעַיִם, פָּטוּר מִן הַקֵּיבָה. וְחִיָיא בַּר רַב אָמַר, אֲפִילוּ אם היה הכהן שֻׁתָּף רק בְּאֶחָד מֵהֶן, בראש או ביד או בבני מעים, פָּטוּר מִכּוּלָּם. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כְּרַב הוּנָא, שפטור רק מהמתנה שנמצאת בחלק השייך לכהן, ולא משאר המתמנות, דְּהָא אִיתּוֹתַב – שהרי פרכה הגמרא את דבריו של חִיָיא בַּר רַב, מֵהָא דְּתַנְיָא – ממה ששנינו בברייתא, לגבי כהן שאמר לבעל הבהמה הָרֹאשׁ שֶׁלִּי וְכֻלָּהּ שֶׁלְּךָ, אֲפִילוּ שייר לעצמו רק אֶחָד מִמֵּאָה בָּרֹאשׁ, פָּטוּר מִן הַלְּחִי, וְחַיָּב בְּכֻלָּן – בשאר המתנות, והיינו בזרוע ובקיבה, הרי שאינו נפטר מכל המתנות מחמת שותפות הכהן בראש, וְסַלְקָא לֵיהּ בִּתְיוּבְתָּא – ונשארה הגמרא בקושיא, ומחמת כן אין הלכה כמותו.
