המשך משנה א: וְכֻלָּן אִם מֵתוּ, אוֹ מֵאֲנוּ, אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ, אוֹ שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִיוֹת, צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת. וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר בַּחֲמוֹתוֹ וּבְאֵם חֲמוֹתוֹ וּבְאֵם חָמִיו שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִיּוֹת אוֹ שֶׁמֵּאֲנוּ:
המשך משנה א: עתה מבארת המשנה שדין זה הוא רק באופן שבזמן מיתת האח היתה אותה ערוה [כלומר, האסורה על האח החי באיסור ערוה] מקודשת לו כדין: וְכֻלָּן – כל אותן חמש עשרה נשים האסורות על האח החי באיסור ערוה ופוטרות את צרותיהן מן היבום, אִם מֵתוּ קודם שמת הבעל, אוֹ מֵיאֲנוּ [-שהיו נשואות לו בקטנותן בקידושין דרבנן, וכאשר מיאנו בקידושין אלו הרי הם בטלים למפרע], אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ, אוֹ שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִיּוֹת – נמצא שאינן ראויות ללדת כלל, והרי קידושיהן קידושי טעות, שבודאי אין אדם רוצה לישא אשה שאינה ראויה ללדת [ועוד, אף אם אין זה מקח טעות, כיון שאינה ראויה ללדת ולהקים שם למת, אינה בתורת יבום], בכל האופנים הללו, כיון שבזמן מיתתו לא היתה אותה ערוה מקודשת לו [או כיון שבטלו הקידושין קודם מיתתו, או כיון שהתברר שמעולם לא היתה מקודשת לו], צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת ואף חייבות להתייבם לאח החי, או לחלוץ.
מוסיפה המשנה, אף שאמרנו באותן חמש עשרה נשים שאחד האופנים לביטול קידושיהן למת הוא ש'מיאנו, או נמצאו איילוניות', לא תמיד שייכים מקרים אלו: וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר בַּחֲמוֹתוֹ וּבְאֵם חֲמוֹתוֹ וּבְאֵם חָמִיו שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִיּוֹת אוֹ שֶׁמֵּיאֲנוּ, כיון שהן כבר ילדו, שהרי האח החי נשא את ביתה או נכדתה של אותה אשה, ולא יתכן שאינה ראויה ללדת, וכן לא יתכן שהיא קטנה היכולה למאן, שהרי יָלְדָה, והלידה עצמה מוכיחה שהיא כבר גדולה, שאינה יכולה למאן.
