המשך משנה ב: כֵּיצַד אִם מֵתוּ צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת, הָיְתָה בִתּוֹ אוֹ אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת הָאֵלּוּ נְשׂוּאָה לְאָחִיו, וְלוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת, מֵתָה בִתּוֹ אוֹ נִתְגָּרְשָׁה, וְאַחַר כָּךְ מֵת אָחִיו, צָרָתָהּ מֻתֶּרֶת. וְכָל הַיְכוֹלָה לְמָאֵן וְלֹא מֵאֲנָה, צָרָתָה חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:
המשך משנה ב: כפי ששנינו לעיל, אם מתו אותן עריות האסורות ביבום, צרותיהן מותרות ביבום וחליצה. מבארת המשנה: כֵּיצַד מתקיים דין זה, שאִם מֵתוּ העריות צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת, הָיְתָה בִּתּוֹ אוֹ אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת הָאֵלּוּ נְשׁוּאָה לְאָחִיו, וְלוֹ [-לאחיו] אִשָּׁה אַחֶרֶת, ומֵתָה בִּתּוֹ אוֹ נִּתְגָּרְשָׁה, וְאַחַר כָּךָ מֵת אָחִיו, נמצא שבאותו זמן שמת לא היתה לו אשה האסורה על האח החי באיסור ערוה, ולכן צָרָתָהּ מֻתֶּרֶת, ואף חייבת היא ביבום או חליצה.
מביאה המשנה דין נוסף בענין זה: וְכָל ערוה הַיְכוֹלָה לְמָאֵן, והיינו שבשעה שמת בעלה היתה עדיין קטנה והיתה יכולה למאן, כיון שלא היו קידושיה קידושי תורה אלא קידושין דרבנן [כי לא קידשה אביה, אלא היתה יתומה מאב שקדשוה אחיה ואמה, ובקדושין אלו אם ממאנת הקטנה בבעלה הרי היא יוצאת בלא גט], וְאף שלֹא מֵיאֲנָה, מכל מקום כיון שאין אלו קידושין גמורים מן התורה אינה פוטרת את צרתה מן היבום ומן החליצה, אך מכל מקום כיון שצרתה נראית כצרת ערוה, אסרו עליו חכמים לייבמה, ולכן צָרָתָהּ חוֹלֶצֶת, וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת.
