משנה ד: בֵּית שַׁמַּאי מַתִּירִין הַצָּרוֹת לָאַחִים, וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִים. חָלְצוּ, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין מִן הַכְּהֻנָּה, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִים. נִתְיַבְּמוּ, בֵּית שַׁמַּאי מַכְשִׁירִים, וּבֵית הִלֵּל פּוֹסְלִין. אַף עַל פִּי שֶׁאֵלוּ אוֹסְרִין וְאֵלּוּ מַתִּירִין, אֵלּוּ פּוֹסְלִין וְאֵלּוּ מַכְשִׁירִין, לֹא נִמְנְעוּ בֵּית שַׁמַּאי מִלִּשָּׂא נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל, וְלֹא בֵית הִלֵּל מִבֵּית שַׁמַּאי. כָּל הַטְּהָרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת שֶׁהָיוּ אֵלּוּ מְטַהֲרִין וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין, לֹא נִמְנְעוּ עוֹשִׂין טְהָרוֹת אֵלּוּ עַל גַּבֵּי אֵלּוּ:
משנה ד: לאחר שבמשניות הקודמות התבאר כדבר פשוט שצרת ערוה פטורה מן היבום והחליצה, מבארת משנתנו שבאמת יש מחלוקת בעיקר דין זה: בֵּית שַׁמַּאי מַתִּירִין את הַצָּרוֹת – צרת ערוה לָאַחִים, כאשר נפלו הן ליבום, וסוברים הם שרק הערוה עצמה אסורה, ולא צרותיה. וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִין. חָלְצוּ אותן צרות ערוה, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין אותן מִן הַכְּהֻנָּה, כיון שגזרו חכמים איסור על כל חלוצה להנשא לכהן מאחר ודומה היא לגרושה, האסורה על הכהנים מן התורה, ואף זו כיון שסוברים בית שמאי שהיתה חייבת בחליצה, וחלצה, דינה ככל חלוצה האסורה לכהונה. וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִים, דכיון שהיתה פטורה מן החליצה הרי היא ככל אלמנה, ומעשה החליצה שעשתה אינו כלום, מאחר ולא היתה חייבת בו. נִתְיַיבְּמוּ אותן צרות ערוה, בֵּית שַׁמַּאי מַכְשִׁירִים את הולד, כיון שהם סוברים שהיבום נעשה כדין, שהיתה חייבת בכך, וּבֵית הִלֵּל פּוֹסְלִין את הולד וסוברים שהוא ממזר, כיון שנולד הוא מאשה שנישאה באיסור לאחי בעלה במקום שאין מצוה, שהרי לשיטתם היא פטורה מן היבום, ונשאר עליה איסור ככל אשת אח, שחייבים עליה כרת. מסיימת המשנה, ואַף עַל פִּי שֶׁאֵלּוּ אוֹסְרִין את היבום וְאֵלּוּ מַתִּירִין, אֵלּוּ פּוֹסְלִין את הולד וְאֵלּוּ מַכְשִׁירִין, לֹא נִמְנְעוּ בֵּית שַׁמַּאי מִלִּישָּׂא נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל, וְלֹא בֵית הִלֵּל – גם בית הלל לא נמנעו מלישא נשים מִבֵּית שַׁמַּאי, כיון שהיו סומכים זה על זה שלא יכשילום בדבר שלפי דעתם הוא אסור, ולכן כשהיתה אשה שנולדה מנישואין אלו של יבום צרת ערוה היו בית שמאי מודיעים זאת לבית הלל, כדי שיידעו שהיא אסורה עליהם לשיטתם, וכן כָל הַטַּהֲרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת שֶׁהָיוּ אֵלּוּ מְטַהֲרִין וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין, לֹא נִמְנְעוּ מלהיות עוֹשִׂין טַהֲרוֹת אֵלּוּ עַל גַּבֵּי אֵלּוּ, והיו סומכים זה על זה שיאמרו להם כל דבר שלפי שיטתם הוא אסור, אף על פי שהם עצמם סוברים שהוא מותר.
