משנה ו: מִי שֶׁקִּדֵּשׁ אַחַת מִשְּׁתֵּי אֲחָיוֹת וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ מֵהֶן קִדֵּשׁ, נוֹתֵן גֵּט לָזוֹ וְגֵט לָזוֹ. מֵת, וְלוֹ אָח אֶחָד, חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן. הָיוּ לוֹ שְׁנַיִם, אֶחָד חוֹלֵץ וְאֶחָד מְיַבֵּם. קָדְמוּ וְכָנְסוּ אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם:
משנה ו: משנתנו עוסקת בדין קדושי ספק, לענין גט ולענין חליצה ויבום: מִי שֶׁקִּדֵּשׁ אַחַת מִשְּׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ מֵהֶן קִדֵּשׁ, נוֹתֵן גֵּט לְזוֹ וְגֵט לְזוֹ, כדי שאשתו האמיתית תהיה ודאי מגורשת. מֵת אותו אדם קודם שגירש את אשתו, ונמצא שיש לפנינו שתי אחיות, שאחת מהן זקוקה ליבום או חליצה, וְלוֹ רק אָח אֶחָד, אותו אח חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן, וכיון שגם האשה האמיתית חלצה, מותרות שתיהן להנשא למי שירצו. הָיוּ לוֹ שְׁנַיִם – שני אחים, אֶחָד חוֹלֵץ לאחת האחיות, וְאֶחָד מְיַבֵּם – והאח השני רשאי לייבם את האחות השניה, כיון שאחרי שחלץ האח לאחות הראשונה הותרה לו השניה ממה נפשך, אם הראשונה היתה אשת המת, הרי השניה פנויה היא ומותרת לו. ואם הראשונה היתה הפנויה, הרי השניה היא הזקוקה ליבום, ובכך שכונס אותה מקיים הוא מצוות יבום. קָדְמוּ שני האחים וְכָנְסוּ את שתי האחיות, שכל אחד נשא אחת מהן, אף שנהגו שלא כדין, שהרי כשנשא הראשון את האחת יש לחשוש שאין היא אותה אשת המת הזקוקה ליבום, אלא אחותה, והרי אסור לאדם לישא את אחות הזקוקה ליבום [כפי שהתבאר לעיל שאותה 'זיקה' של הזקוקה ליבום מחשיבה אותה קצת כאשתו, וכשם שאסור מן התורה לישא את אחות אשתו, כך אסור מדרבנן לישא את אחות זקוקתו], מכל מקום אחרי שגם אחיו נשא את השניה, הרי ייבם אותה בכך [אם אכן היתה היא הזקוקה ליבום, שאילו היתה הראשונה הזקוקה ליבום אין חשש כלל במעשיהם, שהרי הראשון ייבמה], ונפקעה למפרע זיקתה לאח הראשון, ואינה אסורה עליו עתה כלל, ואף לא מדרבנן, ולכן אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָן. [אמנם ברישא, שיש רק אח אחד, אם חלץ לאחת וייבם את השניה חוששים אנו שמא באמת הראשונה היתה הזקוקה ליבום, ואחותה אסורה עליו לעולם מדרבנן מדין אחות חלוצתו, שהיא דומה לאחות אשתו, וכיון שאיסור זה קיים לעולם ואינו פוקע לאחר זמן, מוציאים אותה מידו. ורק בסיפא, שלאחר ייבום השני פקע איסור אחות זקוקתו, אף שנהג שלא כדין כשכנסה מתחילה, מכל מקום כיון שעכשיו ודאי אינה אסורה עליו, אין מוציאים אותה מידו].
