משנה ב: הָיְתָה אַחַת מֵהֶן אֲסוּרָה עַל הָאֶחָד אִסּוּר עֶרְוָה, אָסוּר בָּהּ וּמֻתָּר בָּאֲחוֹתָהּ, וְהַשֵּׁנִי אָסוּר בִּשְׁתֵּיהֶן. אִסּוּר מִצְוָה וְאִסּוּר קְדֻשָּׁה, חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:
משנה ב: משנתנו ממשיכה לדון באופן שהתבאר בתחילת הפרק, לגבי ארבעה אחים, ששנים מהם היו נשואים שתי אחיות, ומתו שני האחים ללא בנים, ונשותיהן, שהן אחיות, נפלו ליבום לפני שני האחים שנותרו. אם הָיְתָה אַחַת מֵהֶן – אחת מאותן אחיות אֲסוּרָה עַל הָאֶחָד – על אחד האחים באִסּוּר עֶרְוָה, כגון שהיתה בתו, אָסוּר בָּהּ, וכיון שהיא אסורה עליו באיסור ערוה אינה נופלת ליבום לפניו כלל, וְכיון שאינה זקוקה לו כלל הרי הוא מֻתָּר בַּאֲחוֹתָהּ, שאין היא אחות זקוקתו, ורשאי לייבמה. וְהאח הַשֵּׁנִי אָסוּר בִּשְׁתֵּיהֶן – בשתי האחיות, כיון ששתיהן זקוקות לו, וכל אחת מהן היא אחות זקוקתו [האסורה ביבום מחמת שהיא דומה לאחות אשתו].
דין נוסף: אם היתה אחת מהאחיות אסורה על האחים באִסּוּר מִצְוָה – איסור מדברי סופרים, כגון שהיתה אם אמם, וְאִסּוּר קְדֻשָּׁה – או איסור יחוס שיש בו מצוות עשה או לא תעשה, כגון שהיתה גרושה ואסורה לכהן, או ממזרת האסורה לישראל, אין איסור זה מפקיע אותה לגמרי ממצוות יבום [שהרי מן התורה מצוות יבום דוחה איסור לא תעשה], ולכן גם היא נחשבת כזקוקה להם, ואחותה אסורה על כל אחד מהם משום אחות זקוקתו, ולכן חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת.
