משנה ח: וְכֻלָּן שֶׁהָיוּ בָהֶן קִדּוּשִׁין אוֹ גֵרוּשִׁין בְּסָפֵק, הֲרֵי אֵלּוּ צָרוֹת חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת. כֵּיצַד סְפֵק קִדּוּשִׁין, זָרַק לָהּ קִדּוּשִׁין, סָפֵק קָרוֹב לוֹ סָפֵק קָרוֹב לָהּ, זֶהוּ סְפֵק קִדּוּשִׁין. סְפֵק גֵּרוּשִׁין, כָּתַב בִּכְתַב יָדוֹ וְאֵין עָלָיו עֵדִים, יֵשׁ עָלָיו עֵדִים וְאֵין בּוֹ זְמָן, יֶשׁ בּוֹ זְמָן וְאֵין בּוֹ אֶלָּא עֵד אֶחָד, זֶהוּ סְפֵק גֵּרוּשִׁין:
משנה ח: כפי שהתבאר בתחילת המסכת, יש חמש עשרה עריות האסורות על האדם באיסור כרת, שאם נפלה אחת מהן לפני האדם ליבום, לא זו בלבד שהיא פטורה לגמרי מיבום וחליצה, אלא אף צרותיה פטורות. משנתנו מבארת את הדין באופן שיש ספק בקידושיה של אותה ערוה לאח המת. וְכֻלָּן – כל אותן חמש עשרה עריות, שֶׁהָיוּ בָּהֶם קִדּוּשִׁין אוֹ גֵּרוּשִׁין בְּסָפֵק – יש ספק אם חלו קידושיהן, או שודאי היו מקודשות, אך יש ספק שמא התגרשו קודם שמת [שאז אינה פוטרת את צרתה], הרי הערוה עצמה פטורה מיבום וחליצה ממה נפשך, אם לא היתה אשת המת ודאי אין היא בפרשת יבום כלל [מלבד זה שהיא ערוה עליו], ואם היתה אשתו, הרי היא ערוה, אבל לגבי צרותיה יש ספק אם הן צרות ערוה או לא, ולכן הֲרֵי אֵלּוּ חֹולְצוֹת, וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת, כיון שלפי הצד שהן צרות ערוה הרי הן אסורות על אחי המת כדין אשת אח שלא במקום מצוה.
מבארת המשנה, כֵּיצַד הוא סָפֵק קִדּוּשִׁין, כגון שזָרַק לָהּ את כסף או שטר הקִדּוּשִׁין, ויש סָפֵק אם נפלו קָרוֹב לוֹ, ואינה מקודשת, סָפֵק נפלו קָרוֹב לָהּ, והרי היא מקודשת, זֶהוּ סָפֵק קִדּוּשִׁין. וכיצד הוא סָפֵק גֵּרוּשִׁין, כָּתַב הבעל את הגט בִּכְתָב יָדוֹ, וְאֵין עָלָיו עֵדִים. או שיֵשׁ עָלָיו עֵדִים, וְאֵין בּוֹ זְמַן. או שיֵשׁ בּוֹ זְמַן, וְאֵין בּוֹ אֶלָּא עֵד אֶחָד, בכל המקרים הללו אמרו חכמים שהגט פסול, אך אם עברה ונישאת לאחר הולד כשר, ולכן זֶהוּ סָפֵק גֵּרוּשִׁין, וחולצת. ואף שבדיעבד גיטין אלו כשרים, ואם כן מעיקר הדין מותרת הצרה להתייבם, כיון שהם פסולים לכתחילה חששו חכמים שיסברו האנשים שאין הערוה מגורשת, ויאמרו שצרת ערוה מתייבמת.
