משנה ג: שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁנָּפְלוּ לָה נְכָסִים, מוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל, שֶׁמוֹכֶרֶת, וְנוֹתֶנֶת, וְקַיָּם. מֵתָה, מַה יַּעֲשׂוּ בִכְתֻבָּתָה, וּבִנְכָסִים הַנִּכְנָסִים וְיוֹצְאִין עִמָּה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחֲלוֹקוּ יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל עִם יוֹרְשֵׁי הָאָב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן, כְּתֻבָּה בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל, נְכָסִים הַנִּכְנָסִים וְיוֹצְאִים עִמָּהּ בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאָב:
משנה ג: אשה שמת בעלה ללא בנים, חייבת ביבום או חליצה, ועד אז אסורה להנשא לאחר, משנתנו מבררת את דין נכסיה באותו זמן: שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁנָּפְלוּ לָהּ נְכָסִים – שהגיעו לרשותה נכסים בירושה מאביה [שאם היתה יורשת אותם בחיי בעלה היו נעשים נכסי מלוג, שהבעל אוכל את פירותיהם], מוֹדִים [-לא נחלקו בדבר זה] בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל, שֶׁמּוֹכֶרֶת, וְנוֹתֶנֶת, וְקַיָּם – ומעשיה קיימים, ואין אומרים שדינה כאשה מאורסת, שנחלקו בה בית שמאי ובית הלל אם יש לארוס זכות בנכסיה או לא, אלא כאן הכל מודים שזיקתה ליבם אינה נחשבת כאירוסין לענין זה, ונכסים שברשותה הם שלה לגמרי [כיון שארוסה נחשבת כקנויה לבעל עד כדי כך שהבא עליה חייב סקילה, ואילו שומרת יבם אינה קנויה כל כך ליבם, שהרי לא עשה שום מעשה, אלא מכח אחיו המת נפלה לפניו, ואדם זר הבא עליה חייב רק מלקות]. מֵתָה אותה שומרת יבם קודם שהתייבמה או חלצה, מַה יַּעֲשׂוּ בִּכְתֻבָּתָהּ – בדמי הכתובה והתוספת שהתחייב לה בעלה המת, ובנכסי צאן ברזל שהכניסה לו ['נכסי צאן ברזל' היינו נכסים ששמים אותם בשעה שהאשה נישאת, והבעל מתחייב לתת לה את שוויים כשיגרשנה או כשתתאלמן, ובינתיים יכול הבעל לעשות בנכסים אלו מה שירצה], וּבִנְכָסִים הַנִּכְנָסִים וְיּוֹצְאִין עִמָּהּ – נכסי מלוג, שהקרן נשארת שלה [ולכן הם מכונים 'נכנסים ויוצאים עמה] והבעל אוכל את הפירות, והנידון עתה האם נכסים אלו שייכים לבעל המת, ויורשיו מקבלים אותם, או שהם בחזקת האשה, שמתה גם היא, ויורשיה מקבלים אותם, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שומרת יבם זו נחשבת כספק נשואה, ומספק יַחֲלֹקוּ בנכסים אלו יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל המת, עִם יוֹרְשֵׁי הָאָב – אבי האשה, שהוא הקרוב הראשון לירש את האשה [לא נקטה המשנה 'יורשי האשה', כיון שזה גוף הספק, מי יורש את האשה]. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הנְכָסִים – נכסי צאן ברזל, נשארים בְּחֱזְקָתָן, ולא ביארו בית הלל בחזקת מי, ולכן חולקים בנכסיה [וכדעת בית שמאי], כְּתוּבָה – דמי כתובתה, בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל, שאין חייבים לשלם לה מספק, ונְכָסִים הַנִּכְנָסִין וְהַיֹצְאִין עִמָּהּ – נכסי מלוג, בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאָב.
