משנה ז: הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ, הֲרֵי הוּא כְאֶחָד מִן הָאַחִין לַנַּחֲלָה. וְאִם יֶשׁ שָׁם אָב נְכָסִים שֶׁל אָב. הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ, זָכָה בַנְּכָסִים שֶׁל אָחִיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אִם יֶשׁ שָׁם אָב, נְכָסִים שֶׁל אָב. הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ, הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, וְהִיא אֲסוּרָה בִקְרוֹבָיו. הוּא אָסוּר בְּאִמָּה, וּבְאֵם אִמָּהּ, וּבְאֵם אָבִיהָ, וּבְבִתָּה, וּבְבַת בִּתָּהּ, וּבְבַת בְּנָה, וּבַאֲחוֹתָהּ בִּזְמַן שֶׁהִיא קַיֶּמֶת. וְהָאַחִין מֻתָּרִין. וְהִיא אֲסוּרָה בְאָבִיו, וּבַאֲבִי אָבִיו, וּבִבְנוֹ, וּבְבֶן בְּנוֹ, בְּאָחִיו, וּבְבֶן אָחִיו. מֻתָּר אָדָם בִּקְרוֹבַת צָרַת חֲלוּצָתוֹ, וְאָסוּר בְּצָרַת קְרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ:
משנה ז: משנתנו עוסקת בדיני ירושת המת, באופן שהוצרכה אשתו חליצה או יבום: הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ, אין לו עדיפות בירושת המת על שאר אחיו, אלא הֲרֵי הוּא כְּאַחַד מִן הָאַחִים לַנַּחֲלָה – לירושת המת, וכולם חולקים בה בשוה. וְאִם יֵשׁ שָׁם אָב – אם אביהם עדיין חי, הנְּכָסִים שֶׁל אָב, שהרי האב קודם בירושה לכל יוצאי יריכו. הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ, זָכָה לבדו בְּכל הנְּכָסִים שֶׁל אָחִיו המת, ואין לאביו ולא לשאר אחיו חלק בירושה זו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – בין אם חלץ ובין אם ייבם, אִם יֵשׁ שָׁם אָב, הנְּכָסִים שֶׁל אָב, ואין המייבם או החולץ יורש, ורק כשהאב כבר מת, אם חלץ לה חולקים כל האחים בירושה, ואם ייבם נוטל הוא את כל הירושה לבדו.
הנושא אשה נאסר באחיותיה, באמה ובבתה, ואיסורים אלו נשארים עליו גם אם גירש את אשתו, וחלקם נשארים גם לאחר שמתה אשתו. משנתנו עוסקת באדם שחלץ ליבמתו, שלגבי דינים מסוימים נחשבת היא קצת כגרושתו, מה דינה לגבי איסור קרובותיה על החולץ: הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ, הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, וְהִיא אֲסוּרָה בִּקְרוֹבָיו. ומבארת המשנה מי הם הקרובים הנאסרים, הוּא אָסוּר בְּאִמָּהּ, וּבְאֵם אִמָּהּ, וּבְאֵם אָבִיהָ, וּבְּבִתָּהּ, וּבַת בִּתָּהּ, וּבְּבַת בְּנָהּ, ואיסורים אלו נשארים לעולם, ואפילו אם מתה חלוצתו, וְכן נאסר הוא בְאַחוֹתָהּ בִּזְמַן שֶׁהִיא [-חלוצתו] קַיֶּמֶת, אבל לאחר שמתה חלוצתו מותר הוא באחותה, שהרי אפילו באחות אשתו ממש מותר הוא לאחר מיתת אשתו. וְהָאַחִים מֻתָּרִין – שאר אחי המת, שלא חלצו לה, מותרים בכל קרובותיה, ואף שהיתה זקוקה להם מתחילה, מכל מקום כיון שהם לא חלצו לה, אינם נאסרים בקרובותיה.
עתה מבארת המשנה מי הם הקרובים של החולץ, שהחלוצה נאסרת עליהם: וְהִיא [-החלוצה] אֲסוּרָה בְּאָבִיו, משום 'כלתו', וּבְאֲבִי אָבִיו, משום כלת בנו, וּבִּבְנוֹ, משום אשת אב, [בכל אלו נאסרה גם משום המת עצמו], וּבְבֶן בְּנוֹ, משום אשת אבי אביו של החולץ, בְּאָחִיו, משום אשת אח, וּבְבֶן אָחִיו, משום אשת אחי אביו. [ובאלו נאסרת גם באחיו ובן אחיו מאמו, שלא נאסרה עליהם מחמת המת].
מוסיפה המשנה, מֻתָּר אָדָם בִּקְרוֹבַת צָרַת חֲלוּצָתוֹ, וכגון באחותה של הצרה, וְאָסוּר מדרבנן בְּצָרַת קְרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ, כגון בצרת אחות חלוצתו, וטעם החילוק ביניהן, כיון שגזרו חכמים איסור באותה אשה שהולכת יחד עם החלוצה לבית דין, וכיון שבזמן שהולכת החלוצה לבית דין הדרך היא שאחותה מלווה אותה לשם, עשויים האנשים לטעות ביניהן ולהחליפן זו בזו, ולא יידעו בבירור מי מהן חלצה, ואם נתיר לחולץ לישא את צרת אחות חלוצתו, יסברו האנשים שצרת חלוצה מותרת, ויבואו להתיר בכל פעם לישא צרת חלוצה, ובאמת היא אסורה מהתורה. מה שאין כן לגבי צרת חלוצתו, שאינה הולכת עם החלוצה לבית דין בזמן החליצה, אין מקום לגזירה זו, כיון שצרתה אינה באה עמה לבית דין, ולא יבואו לטעות ולהחליף ביניהן, ואף שהצרה עצמה אסורה עליו כדין אשת אחיו שלא במקום מצוה, מכל מקום לא אסרו עליו את אחותה.
