משנה ד: כֵּיצַד עָשָׂה מַאֲמָר בָּזוֹ וּמַאֲמָר בָּזוֹ, צְרִיכוֹת שְׁנֵי גִטִּין וַחֲלִיצָה. מַאֲמָר בָּזוֹ וְגֵט לָזוֹ, צְרִיכָה גֵּט וַחֲלִיצָה. מַאֲמָר בָּזוֹ וּבָּעַל אֶת זוֹ, צְרִיכוֹת שְׁנֵי גִטִּין וַחֲלִיצָה. מַאֲמָר בָּזוֹ וְחָלַץ לָזוֹ, הָרִאשׁוֹנָה צְרִיכָה גֵט. גֵּט לָזוֹ וְגֵט לָזוֹ, צְרִיכוֹת הֵימֶנּוּ חֲלִיצָה. גֵּט לָזוֹ וּבָּעַל אֶת זוֹ, צְרִיכָה גֵּט וַחֲלִיצָה. גֵּט לָזוֹ וּמַאֲמָר בָּזוֹ, צְרִיכָה גֵּט וַחֲלִיצָה. גֵּט לָזוֹ וְחָלַץ לָזוֹ, אֵין אַחַר חֲלִיצָה כְּלוּם:
משנה ד: כֵּיצַד הוא הדין האמור בסוף המשנה הקודמת, של 'שתי יבמות ליבם אחד', עָשָׂה היבם מַאֲמָר בָּזוֹ וּמַאֲמָר בָּזוֹ, צְרִיכוֹת שְׁנֵי גִטִּין, גט לכל אחת, כשיטת חכמים שיש מאמר אחר מאמר, ואינו יכול לייבם אחת מהן, כיון שה'מאמר' שעשה לשניה נחשב כקצת נישואין, והרי הוא בונה שני בתים, וַחֲלִיצָה לאחת מהן, וחברתה נפטרת בכך. עשה מַאֲמָר בָּזוֹ, וְנתן גֵט לָזוֹ, והגט שנתן לשניה מונע ממנו את האפשרות לייבם את הראשונה, כיון שנחשב הוא כבר כמי ש'לא בנה', ש'שוב לא יבנה', ולכן צְרִיכָה הראשונה גֵּט למאמרה, וַחֲלִיצָה לאחת מהן, ופוטרת את חברתה. עשה מַאֲמָר בָּזוֹ, וּבָעַל אֶת זוֹ, אין ביאה זו נחשבת כיבום ממש, כיון שלאחר שעשה מאמר לאחת נאסר עליו לייבם את השניה, והרי זו ביאה פסולה, צְרִיכוֹת שְׁנֵי גִטִּין, זו למאמרה וזו לביאתה, אך גם זו שבא עליה אינה נפטרת בגט בלבד, כיון שכפי שהתבאר אין ביאתה נחשבת יבום, וְלכן צריך חֲלִיצָה לאחת מהן, ופוטרת את חברתה. עשה מַאֲמָר בָּזוֹ, וְחָלַץ לָזוֹ, הָרִאשׁוֹנָה צְרִיכָה גֵט למאמר. נתן גֵּט לָזוֹ וְגֵט לָזוֹ, צְרִיכוֹת הֵימֶנּוּ חֲלִיצָה. נתן גֵּט לָזוֹ וּבָעַל אֶת זוֹ, זו שבא עליה צְרִיכָה גֵּט, וּשתיהן צריכות שיעשה חֲלִיצָה לאחת מהן, ונפטרת חברתה בכך. נתן גֵּט לָזוֹ וְעשה מַאֲמָר בָּזוֹ, אותה שעשה בה מאמר צְרִיכָה גֵּט, וּשתיהן צריכות שיעשה חֲלִיצָה לאחת מהן, ונפטרת חברתה בכך. נתן גֵּט לָזוֹ וְחָלַץ לָזוֹ, אֵין אַחַר חֲלִיצָה כְּלוּם, ואם יחזור ויקדש אותה או את צרתה לא יתפסו בהן קידושיו, כיון שמשנתנו סוברת כרבי עקיבא, שאין קדושין תופסים בחייבי לאוין.
