משנה ה: חָלַץ וְחָלַץ, אוֹ, חָלַץ וְעָשָׂה מַאֲמָר, נָתַן גֵּט וּבָעַל, אוֹ, בָּעַל וּבָעַל, אוֹ, בָעַל וְעָשָׂה מַאֲמָר, נָתַן גֵּט, וְחָלַץ, אֵין אַחַר חֲלִיצָה כְּלוּם, בֵּין יָבָם אֶחָד לִשְׁתֵּי יְבָמוֹת, בֵּין שְׁנֵי יְבָמִין לִיבָמָה אֶחָת:
משנה ה: משנתנו מבארת עתה את הדין במי שעשה חליצה או יבום, ואחר כך עשה מעשה נוסף לאשה שניה של המת: חָלַץ לאחת מנשות אחיו, וְאחר כך חָלַץ גם לשניה, אוֹ חָלַץ לאחת וְעָשָׂה מַאֲמָר לשניה, או חלץ לאחת ונָתַן גֵּט לשניה, או חלץ לאחת וּבָעַל את השניה, אוֹ שתחילה בָּעַל את האחת, וייבמה בכך, וּבָעַל אחר כך גם את השניה, האסורה עליו [שהרי לאחר שייבם האדם את אחת מנשות אחיו, נאסרו עליו שאר נשות אחיו], אוֹ בָעַל את האחת וְעָשָׂה מַאֲמָר בשניה, או שבעל את האחת ונָתַן גֵּט לשניה, או שבעל את האחת וְחָלַץ לשניה, אֵין אַחַר חֲלִיצָה כְּלוּם, ונשאר מותר בקרובות השניה, כיון שהחליצה הראשונה הפקיעה את זיקת כל היבמות, וכן אין לאחר יבום כלום, ולכן אחרי שייבם את האחת הפקיע את זיקת שאר הנשים, ואין מעשיו עם השניה כלום [ונקטה המשנה את הדוגמא של הרישא, שחלץ תחילה, ואין לאחר חליצה כלום, והוא הדין לסיפא, שבעל תחילה, שאין לאחר ייבום כלום], בֵּין יָבָם אֶחָד שעשה את שני הדברים לִשְׁתֵּי יְבָמוֹת, בֵּין שְׁנֵי יְבָמִין שעשו כן לִיבָמָה אֶחָת, וכל שכן שני יבמים שעשו כן לשתי יבמות, שלעולם אחר החליצה או היבום הראשונים אין בשאר המעשים כלום.
