משנה ו: חָלַץ, וְעָשָׂה מַאֲמָר, נָתַן גֵּט, וּבָעַל, אוֹ, בָּעַל, וְעָשָׂה מַאֲמָר, וְנָתַן גֵּט, וְחָלַץ, אֵין אַחַר חֲלִיצָה כְּלוּם, בֵּין בַּתְּחִלָּה, בֵּין בָּאֶמְצַע, בֵּין בַּסּוֹף. וְהַבְּעִילָה, בִּזְמַן שֶׁהִיא בַתְּחִלָּה, אֵין אַחֲרֶיהָ כְּלוּם. בָּאֶמְצַע וּבַסּוֹף, יֵשׁ אַחֲרֶיהָ כְּלוּם. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, אַחַת בְּעִילָה וְאַחַת חֲלִיצָה, בֵּין בַּתְּחִלָּה, בֵּין בָּאֶמְצַע, בֵּין בַּסּוֹף, אֵין אַחֲרֶיהָ כְּלוּם:
משנה ו: משנתנו מביאה בתחילה את הדין האמור במשנה ג', שאם חָלַץ, וְאחר כך עָשָׂה מַאֲמָר, או שאחר כך נָתַן גֵּט, וְכן אם אחר כך בָעַל, אוֹ שבָּעַל תחילה, וְאחר כך עָשָׂה מַאֲמָר, וְנָתַן גֵּט, וְחָלַץ, שעשה אחד משלשת הדברים הללו לאחר החליצה, אֵין אַחַר חֲלִיצָה כְּלוּם, וכן אין אחר ביאה כלום, אך יש חילוק בין חליצה לביאה, שלגבי חליצה, דינים אלו הם בֵּין שהיתה החליצה בַּתְּחִלָּה, שתחילה חלץ ואחר כך עשה מאמר או נתן גט, ובֵּין שהיתה החליצה בָּאֶמְצַע, כגון שנתן גט, וחלץ, ואחר כך עשה מאמר, שאין מאמר זה שלאחר החליצה כלום, ואינה צריכה גט למאמר זה, ובֵין שהיתה החליצה בַּסּוֹף, לאחר גט ומאמר.
וְאילו הַבְּעִילָה, דינה שונה מהחליצה, בִּזְמַן שֶׁהִיא בַתְּחִלָּה, כגון שבא על יבמה אחת, ואחר כך עשה מאמר לאחרת, או שנתן גט לאחרת, אֵין אַחֲרֶיהָ [-אחרי הבעילה] כְּלוּם. אבל בָּאֶמְצַע, כגון שנתן גט לאחת, ואחר כך בעל את השניה, ועשה מאמר בשלישית, וּבַסּוֹף, כגון שנתן גט לאחת, ועשה מאמר בשניה, ואחר כך בעל את השלישית, יֵשׁ אַחֲרֶיהָ כְּלוּם, כלומר, ביאה זו היא ביאה פסולה, ואינה נחשבת כיבום גמור, אלא יש לה עדיין זיקת יבום, ומוציאה בגט ובחליצה. רַבִּי נְחֶמְיָה חולק ואוֹמֵר, אַחַת בְּעִילָה וְאַחַת חֲלִיצָה, בֵּין בַּתְּחִלָּה, בֵּין בָּאֶמְצַע, בֵּין בַּסּוֹף, אֵין אַחֲרֶיהָ כְּלוּם, וכוונתו לחלוק על תנא קמא לענין בעילה, והוא סובר שבעילה תמיד נחשבת כיבום גמור, ונעשית היבמה כאשתו לכל דבר, ונפטרת בגט.
