משנה ב: בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּסֵת לַכֹּהֵן וְהִכְנִיסָה לוֹ עֲבָדִים, בֵּין עַבְדֵי מְלוֹג, בֵּין עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל, הֲרֵי אֵלּוּ יֹאכְלוּ בַּתְּרוּמָה. וּבַת כֹּהֵן שֶׁנִּסֵת לְיִשְׂרָאֵל, וְהִכְנִיסָה לוֹ, בֵּין עַבְדֵי מְלוֹג, בֵּין עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל, הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ בַתְּרוּמָה:
משנה ב: משנתנו ממשיכה לדון בענין עבדים שהכניסה אשה לבעלה הכהן, לגבי אכילתם בתרומה: בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּסֵת לְכֹּהֵן, וְהִכְנִיסָה לוֹ בנדונייתה עֲבָדִים, בֵּין אם היו אלו עַבְדֵי מְלוֹג [שהקרן שייכת לאשה והבעל אוכל פירות], ובֵין עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל [שהבעל מתחייב באחריות הקרן], הֲרֵי אֵלּוּ יֹאכְלוּ בִּתְרוּמָה, עבדי צאן ברזל נחשבים כשייכים לבעל הכהן ומחמת כן אוכלים בתרומה, ועבדי מלוג נחשבים כשייכים לאשה, אך כיון שהיא נשואה לכהן כדין, מאכילה היא את עבדיה בתרומה.
וּבַת כֹּהֵן שֶׁנִּסֵת לְיִשְׂרָאֵל, וְהִכְנִיסָה לוֹ עבדים, בֵּין עַבְדֵי מְלוֹג בֵּין עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל, הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ בִּתְרוּמָה, שהרי מעת שנישאה לישראל נאסרה באכילת תרומה, וממילא אינה מאכילה אפילו את עבדיה, וכל שכן שעבדי צאן ברזל, הנחשבים כשייכים לבעל הישראל, אינם אוכלים בתרומה.
