משנה ד: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שָׁמַעְתִּי שֶׁהַסָּרִיס חוֹלֵץ, וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, וְהַסָּרִיס לֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, וְאֵין לִי לְפָרֵשׁ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אֲפָרֵשׁ. סְרִיס אָדָם חוֹלֵץ וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר. סְרִיס חַמָּה לֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא כִי, אֶלָּא סְרִיס חַמָּה חוֹלֵץ, וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיֶּשׁ לוֹ רְפוּאָה. סְרִיס אָדָם לֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ רְפוּאָה. הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן בְּתֵירָא עַל בֶּן מְגוּסַת שֶׁהָיָה בִירוּשָׁלַיִם סְרִיס אָדָם, וְיִבְּמוּ אֶת אִשְׁתּוֹ, לְקַיֵּם דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא:
משנה ד: המשנה חוזרת עתה לדון בענין דינו של סריס לבא בקהל: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שָׁמַעְתִּי שתי הלכות הסותרות לכאורה זו את זו, האחת, שֶׁהַסָּרִיס חוֹלֵץ, וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, וְהשניה היא שהַסָּרִיס לֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, וְאֵין לִי לְפָרֵשׁ – איני יודע כיצד ליישב את שתי ההלכות הללו באופן שלא תסתורנה זו את זו. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אֲפָרֵשׁ, סְרִיס אָדָם – מי שנעשה סריס בידי אדם, חוֹלֵץ לאשת אחיו, אך אינו מייבם כיון שאסור הוא לבא בקהל [אך אם אשת אחיו היא גיורת, רשאי לייבמה, שהרי סריס מותר בגיורת], וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר – היה זמן שהיה אותו אדם ראוי להוליד, ואף שבשעת מיתתו לא היה ראוי להוליד, זקוקה אשתו לחליצה או יבום. סְרִיס חַמָּה – אדם שנולד כשהוא סריס, לֹא חוֹלֵץ, וְלֹא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר, והטעם שאינו חולץ, כיון שמעולם לא היה ראוי להוליד, ולא היה ראוי להקים לאחיו שם, ואין חולצין לאשתו כיון שנאמר לגבי מצוות יבום וחליצה (דברים כה ו) 'וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל' וסריס חמה אינו בכלל זה, שהרי שמו מחוי מתחילתו, שמעולם לא היה ראוי להוליד. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר חולק ואוֹמֵר, לֹא כִּי – אין הדבר כן, אֶלָּא בהיפך, סְרִיס חַמָּה חוֹלֵץ וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְפוּאָה, ואילו סְרִיס אָדָם לֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ רְפוּאָה. הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן בְּתֵירָא, עַל אדם ששמו בֶּן מְגוּסַת, שֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם, והיה סְרִיס אָדָם, ומת בלא בנים, וְיִבְּמוּ – אמרו חכמים שיש לייבם אֶת אִשְׁתּוֹ, ויש בעדות זו לְקַיֵּם את דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא הסובר כן.
