פרק טו, משנה א: הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָה לִמְדִינַת הַיָּם, שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם, וּבָאתָה וְאָמְרָה, מֵת בַּעְלִי, תִּנָּשֵׂא. מֵת בַּעְלִי, תִּתְיַבֵּם. שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וּמִלְחָמָה בָעוֹלָם, קְטָטָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם, וּבָאתָה וְאָמְרָה, מֵת בַּעְלִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לְעוֹלָם אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, אֶלָּא אִם כֵּן בָּאתָה בוֹכָה וּבְגָדֶיהָ קְרוּעִין. אָמְרוּ לוֹ, אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ, תִּנָּשֵׂא:
פרק זה עוסק בנאמנות האשה עצמה ובנאמנות עדים אחרים לומר שמת בעלה, לענין יבום ולענין התרתה להנשא לאחר:
פרק טו, משנה א: הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעֲלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, והיה שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, וְכן היה שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, שלא היה זה זמן של מלחמה, וּלאחר זמן בָאתָה וְאָמְרָה מֵת בַּעֲלִי, נאמנת היא בדבריה, ותִּנָּשֵׂא למי שתרצה. ואם אמרה מֵת בַּעֲלִי ללא בנים, תִּתְיַבֵּם.
אבל אם היה שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וּמִלְחָמָה בָּעוֹלָם, שאז עשויה האשה לטעות ולחשוב שנהרג במלחמה, או שהיתה קְטָטָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, שאז יש לחשוש שמתוך שהיא שונאת אותו רצונה לאסור את עצמה עליו, וְאף שיש שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, בכל אחד משני האופנים הללו, וּבָאתָה וְאָמְרָה מֵת בַּעֲלִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לְעוֹלָם אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, גם כששלום בינו ובינה ושלום בעולם, אֶלָּא אִם כֵּן בָּאתָה כשהיא בּוֹכָה על בעלה, וּבְגָדֶיהָ קְרוּעִים לאות אבל, שאז ניכרים דבריה שאכן מת בעלה. אָמְרוּ לוֹ חכמים, אין הדבר כן, אלא אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ – בין אם באה כשהיא בוכה ובגדיה קרועים, ובין אם באה סתם, הרי זו נאמנת, ותִּנָּשֵׂא.
