משנה ד: הַחֵרֵשׁ שֶׁנֶּחֱלַץ וְהַחֵרֶשֶׁת שֶׁחָלְצָה, וְהַחוֹלֶצֶת לַקָּטָן, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. קְטַנָּה שֶׁחָלְצָה תַּחֲלֹץ מִשֶּׁתַּגְדִּיל. וְאִם לֹא חָלְצָה, חֲלִיצָתָהּ פְסוּלָה:
משנה ד: הַחֵרֵשׁ, שאינו שומע ואינו מדבר, שֶׁנֶּחְלַץ – שחלצה לו יבמתו [בכל המסכת מכונה היבם כ'חולץ', הגם שהיבמה היא החולצת, כיון שהיבם 'מסייע' לחליצה בכך שהוא מתכוון שיהא מעשה זה לשם חליצה, אבל כאן שהחליצה נעשית למי שאינו בן דעת, מייחסת המשנה את המעשה כולו ליבמה, ואילו היבם רק 'נחלץ'], וְהַחֵרֶשֶׁת, שאינה שומעת ואינה מדברת, ואינה בת דעת, שֶׁחָלְצָה, וְהַחוֹלֶצֶת מִן הַקָּטָן, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. קְטַנָּה שֶׁחָלְצָה, תחזור ותַּחֲלֹץ מִשֶּׁתַּגְדִּיל, וְאִם לֹא חָלְצָה כשהגדילה, חֲלִיצָתָהּ בקטנותה פְּסוּלָה.
