מסכת יומא, פרק א, משנה ב

משנה ב: כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים הוּא זוֹרֵק אֶת הַדָּם וּמַקְטִיר אֶת הַקְּטֹרֶת וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת וּמַקְרִיב אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הָרֶגֶל. וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים, אִם רָצָה לְהַקְרִיב, מַקְרִיב, שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל מַקְרִיב חֵלֶק בָּרֹאשׁ וְנוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ:
משנה ב: כָּל אותם שִׁבְעַת הַיָּמִים שקודם יום הכפורים, ובהם מופרש הכהן הגדול מביתו ונמצא בבית המקדש, הוּא זוֹרֵק אֶת הַדָּם של קרבנות התמיד, בבוקר ובין הערביים, וּמַקְטִיר אֶת הַקְּטֹרֶת על מזבח הזהב בבוקר ובערב, וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת – מתקן את הנרות להדלקה על ידי הוצאת האפר של הנרות שכבו, וּמַקְרִיב אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הָרֶגֶל של קרבנות התמיד, וכן את שאר האברים שלו [ונקטה המשנה 'ראש ורגל' לפי שהם האברים הראשונים שקרבים]. וְאילו בשְׁאָר כָּל הַיָּמִים של השנה, אינו חייב להקריב קרבנות מסוימים, אלא שאִם רָצָה לְהַקְרִיב, מַקְרִיב, לפי שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל מַקְרִיב חֵלֶק בָּרֹאשׁ – ראשון הוא לבחור איזה קרבן הוא רוצה להקריב, וְנוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ – ראשון הוא ליטול איזה חלק שירצה מהקרבנות הנאכלים לכהנים.