פרק א, משנה א: שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים מַפְרִישִׁין כֹּהֵן גָּדוֹל מִבֵּיתוֹ לְלִשְׁכַּת פַּלְהֶדְרִין, וּמַתְקִינִין לוֹ כֹהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, שֶׁמָּא יֶאֱרַע בּוֹ פְסוּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף אִשָּׁה אַחֶרֶת מַתְקִינִין לוֹ, שֶׁמָּא תָמוּת אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז) וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ. בֵּיתוֹ, זוֹ אִשְׁתּוֹ. אָמְרוּ לוֹ, אִם כֵּן, אֵין לַדָּבָר סוֹף:
משנה א: מסכת 'יומא' עוסקת בהלכות יום הכפורים, והפרק הראשון עוסק בהכנת הכהן הגדול לעבודת יום הכפורים.
נאמר בתורה לגבי חנוכת המשכן 'ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים… כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם', ודרשו חכמים שהלשון 'לכפר עליכם' מלמדת על יום הכפורים, שאף לגביו נאמר 'מפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים', ובדין זה עוסקת משנתנו:
שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים היו מַפְרִישִׁין את הכֹּהֵן הגָּדוֹל מִבֵּיתוֹ לְלִשְׁכַּת פַּלְהֶדְרִין – לשכה מיוחדת לכך שהיתה בבית המקדש, ו'פלהדרין' הם פקידי המלך, והטעם שכינו כך את לשכת הכהנים הגדולים, לפי שמשנתנו נשנתה בזמן בית המקדש השני, שלאחר כהונתו של שמעון הצדיק היו הכהנים הגדולים קונים את משרתם בכסף מהשלטון, ולפי שהיו רשעים – היו מתים באותה שנה, וכיון שהיו מתחלפים כל שנה היו דומים לפקידי המלך, שמתחלפים כל שנה.
וּמַתְקִינִין לוֹ כֹהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו – ממנים כהן נוסף כ'סגן' לכהן הגדול, שֶׁמָּא יֶאֱרַע בּוֹ – בכהן הגדול פְסוּל, כגון שייטמא ולא יוכל לעבוד בבית המקדש ביום הכפורים, ואז יעבוד תחתיו אותו 'סגן' שמינו לו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף אִשָּׁה אַחֶרֶת מַתְקִינִין לוֹ – היה הכהן הגדול נושא אשה נוספת על אשתו לפני יום הכפורים, מחשש שֶׁמָּא תָמוּת אִשְׁתּוֹ של הכהן הגדול ואז לא יוכל לעבוד בבית המקדש ביום הכפורים, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ', ו'בֵּיתוֹ' האמורה כאן זוֹ אִשְׁתּוֹ, וכיון שאמרה התורה שהוא צריך לכפר על אשתו, יש צורך לוודא שאכן תהיה לו אשה. אָמְרוּ לוֹ חכמים, אִם כֵּן, שאתה חושש למיתה, אֵין לַדָּבָר סוֹף, כי יתכן שגם האשה החדשה תמות. ורק לטומאה וכדומה שהם דברים מצויים יש לחשוש, ולכן מתקינים לו סגן, אבל למיתה פתאומית אין חוששים.
משנה ב: כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים הוּא זוֹרֵק אֶת הַדָּם וּמַקְטִיר אֶת הַקְּטֹרֶת וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת וּמַקְרִיב אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הָרֶגֶל. וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים, אִם רָצָה לְהַקְרִיב, מַקְרִיב, שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל מַקְרִיב חֵלֶק בָּרֹאשׁ וְנוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ:
משנה ב: כָּל אותם שִׁבְעַת הַיָּמִים שקודם יום הכפורים, ובהם מופרש הכהן הגדול מביתו ונמצא בבית המקדש, הוּא זוֹרֵק אֶת הַדָּם של קרבנות התמיד, בבוקר ובין הערביים, וּמַקְטִיר אֶת הַקְּטֹרֶת על מזבח הזהב בבוקר ובערב, וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת – מתקן את הנרות להדלקה על ידי הוצאת האפר של הנרות שכבו, וּמַקְרִיב אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הָרֶגֶל של קרבנות התמיד, וכן את שאר האברים שלו [ונקטה המשנה 'ראש ורגל' לפי שהם האברים הראשונים שקרבים]. וְאילו בשְׁאָר כָּל הַיָּמִים של השנה, אינו חייב להקריב קרבנות מסוימים, אלא שאִם רָצָה לְהַקְרִיב, מַקְרִיב, לפי שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל מַקְרִיב חֵלֶק בָּרֹאשׁ – ראשון הוא לבחור איזה קרבן הוא רוצה להקריב, וְנוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ – ראשון הוא ליטול איזה חלק שירצה מהקרבנות הנאכלים לכהנים.
