משנה ג: מָסְרוּ לוֹ זְקֵנִים מִזִּקְנֵי בֵית דִּין וְקוֹרִין לְפָנָיו בְּסֵדֶר הַיּוֹם, וְאוֹמְרִים לוֹ, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, קְרָא אַתָּה בְּפִיךָ, שֶׁמָּא שָׁכַחְתָּ אוֹ שֶׁמָּא לֹא לָמַדְתָּ. עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים שַׁחֲרִית, מַעֲמִידִין אוֹתוֹ בְּשַׁעַר הַמִּזְרָח וּמַעֲבִירִין לְפָנָיו פָּרִים וְאֵילִים וּכְבָשִׂים, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא מַכִּיר וְרָגִיל בָּעֲבוֹדָה:
כל אותם שבעה ימים מָסְרוּ לוֹ זְקֵנִים מִזִּקְנֵי בֵית דִּין, וְהיו קוֹרִין לְפָנָיו בְּסֵדֶר הַיּוֹם – בפרשת יום הכפורים שבחומש ויקרא, וְאוֹמְרִים לוֹ הזקנים, אִישִׁי [-אדוני] כֹהֵן גָּדוֹל, קְרָא אַתָּה את הפסוקים בְּפִיךָ, שֶׁמָּא שָׁכַחְתָּ אוֹ שֶׁמָּא מעולם לֹא לָמַדְתָּ, וכפי שהתבאר משנה זו נשנתה בימי בית שני, שהיו הכהנים הגדולים מתמנים מחמת ממון שהיו נותנים לשלטון, והיו ביניהם אנשים שלא למדו מעולם. אבל בבית המקדש הראשון היו ממנים ככהן גדול את הכהן שהיה גדול מכל הכהנים בחכמה, בנוי, בכח ובעושר.
עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים שַׁחֲרִית [-בבוקר], היו מַעֲמִידִין אוֹתוֹ בְּשַׁעַר הַמִּזְרָח שבבית המקדש, וּמַעֲבִירִין לְפָנָיו פָּרִים וְאֵילִים וּכְבָשִׂים, שמהם היו מקריבים ביום הכפורים, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא מַכִּיר וְרָגִיל בָּעֲבוֹדָה:
משנה ד: כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים לֹא הָיוּ מוֹנְעִין מִמֶּנּוּ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים עִם חֲשֵׁכָה, לֹא הָיוּ מַנִּיחִים אוֹתוֹ לֶאֱכֹל הַרְבֵּה, מִפְּנֵי שֶׁהַמַּאֲכָל מֵבִיא אֶת הַשֵּׁנָה:
כָּל אותם שִׁבְעַת הַיָּמִים לֹא הָיוּ מוֹנְעִין מִמֶּנּוּ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, אבל עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים עִם חֲשֵׁכָה, לֹא הָיוּ מַנִּיחִים אוֹתוֹ לֶאֱכֹל הַרְבֵּה, מִפְּנֵי שֶׁהַמַּאֲכָל מֵבִיא אֶת הַשֵּׁנָה, וחששו שיבוא לידי טומאה.
