פרק ב, משנה א: בָּרִאשׁוֹנָה, כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לִתְרֹם אֶת הַמִּזְבֵּחַ, תּוֹרֵם. וּבִזְמַן שֶׁהֵן מְרְבִּין, רָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ, וְכָל הַקוֹֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ בְאַרְבַּע אַמּוֹת זָכָה. וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם שָׁוִין, הַמְמֻנֶּה אוֹמֵר לָהֶם הַצְבִּיעוּ. וּמָה הֵן מוֹצִיאִין, אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם, וְאֵין מוֹצִיאִין אֲגֻדָּל בַּמִּקְדָּשׁ:
כפי שהתבאר לעיל, כל לילה היו הכהנים 'תורמים את המזבח', כלומר, מפנים מהדשן שעל גבי המזבח ומניחים על הקרקע במזרחו של כבש. בָּרִאשׁוֹנָה, כָּל מִי שֶׁהיה רוֹצֶה לִתְרֹם אֶת הַמִּזְבֵּחַ, היה תּוֹרֵם. וּבִזְמַן שֶׁהֵן מְרֻבִּין – שכהנים רבים היו רוצים לתורמו, היו רָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ של המזבח, שאורכו שלשים ושתים אמה, וְכָל הַקוֹֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ להכנס בְתוך אַרְבַּע אַמּוֹת הסמוכות לגג המזבח, זָכָה בתרומת הדשן. וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם שָׁוִין בהגעתם לראש המזבח, אין אחד מהם זוכה, אלא עושים גורל בין כל הכהנים, וכיצד הוא הגורל, הַמְמֻנֶּה על הגורלות אוֹמֵר לָהֶם הַצְבִּיעוּ – הוציאו אצבע אחת, ועומדים בעיגול, והממונה מוציא מפיו מספר גדול בהרבה ממספר הכהנים העומדים שם, ומתחיל למנות מאחד הכהנים, ולשם סימן הוא מסיר את מגבעתו, וסופר את אצבעותיהם של הכהנים [שהרי אסור למנות אנשים מישראל], ומי שמסתיים אצלו אותו מספר, זוכה בתרומת הדשן. וּמָה הֵן מוֹצִיאִין לצורך ספירה זו, אצבע אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם, וְאֵין מוֹצִיאִין אֲגֻדָּל בַּמִּקְדָּשׁ, כיון שיכול הכהן להרחיק את אגודלו מאצבעו האחרת, ויספרנו הממונה כשני כהנים, וחששו שיעשה כן הכהן כשיראה שהמנין עומד להסתיים בחבירו הסמוך לו.
משנה ב: מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם שָׁוִין וְרָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ, וְדָחַף אֶחָד מֵהֶן אֶת חֲבֵרוֹ, (וְנָפַל) וְנִשְׁבְּרָה רַגְלוֹ. וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ בֵית דִּין שֶׁבָּאִין לִידֵי סַכָּנָה, הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ תוֹרְמִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא בַפַּיִס. אַרְבָּעָה פְיָסוֹת הָיוּ שָׁם, וְזֶה הַפַּיִס הָרִאשׁוֹן:
מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם – שני הכהנים שָׁוִין וְרָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ, וְדָחַף אֶחָד מֵהֶן אֶת חֲבֵרוֹ, (וְנָפַל) וְנִשְׁבְּרָה רַגְלוֹ. וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ בֵית דִּין שֶׁבָּאִין לִידֵי סַכָּנָה, הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ תוֹרְמִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא בַפַּיִס – בגורל [והוא מלשון פיוס, שהכל מתפייסים ומתרצים שיוכרע הדבר על פי הגורל], וכמו שהתבאר במשנה הקודמת. אַרְבָּעָה פְיָסוֹת הָיוּ שָׁם – בעזרה, בכל יום מימות השנה [ויש אומרים שאף ביום הכפורים עשו כן], וְזֶה הַפַּיִס הָרִאשׁוֹן:
