משנה ה: קְטֹרֶת שֶׁל שַׁחַר הָיְתָה קְרֵבָה בֵּין דָּם לָאֵבָרִים שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, בֵּין אֵבָרִים לַנְּסָכִים. אִם הָיָה כֹהֵן גָּדוֹל זָקֵן אוֹ אִסְטְנִיס, מְחַמִּין לוֹ חַמִּין וּמַטִּילִין לְתוֹךְ הַצּוֹנֵן, כְּדֵי שֶׁתָּפוּג צִנָּתָן:
קְטֹרֶת שֶׁל שַׁחַר שהיתה מוקטרת בכל יום, הָיְתָה קְרֵבָה בֵּין זריקת הדָּם של קרבן התמיד, לָאֵבָרִים של קרבן התמיד [וכן הטבת הנרות היתה מפסיקה ביניהם, ועיקר כוונת המשנה להשמיענו שזריקת הדם והקטרת האברים לא היו רצופים]. והקטורת של שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם היתה קריבה בֵּין הקטרת אֵבָרִים של תמיד של בין הערבים לַנְּסָכִים שלו.
אִם הָיָה כֹהֵן גָּדוֹל זָקֵן אוֹ אִסְטְנִיס, שגופו מצונן וקר, מְחַמִּין לוֹ חַמִּין בערב יום הכפורים וּמַטִּילִין אותן לְתוֹךְ הַצּוֹנֵן – המים הצוננים שבמקוה, כְּדֵי שֶׁתָּפוּג [-תתבטל] צִנָּתָן, ולא יקשה עליו לטבול.
