משנה ב: וְלָמָה הֻצְרְכוּ לְכָךְ, שֶׁפַּעַם אַחַת עָלָה מְאוֹר הַלְּבָנָה וְדִמּוּ שֶׁהֵאִיר מִזְרָח, וְשָׁחֲטוּ אֶת הַתָּמִיד, וְהוֹצִיאוּהוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. הוֹרִידוּ כֹהֵן גָּדוֹל לְבֵית הַטְּבִילָה. זֶה הַכְּלָל הָיָה בַמִּקְדָּשׁ, כָּל הַמֵּסִיךְ אֶת רַגְלָיו טָעוּן טְבִילָה, וְכָל הַמַּטִּיל מַיִם טָעוּן קִדּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלָיִם:
וְלָמָה הֻצְרְכוּ לְכָךְ, לצאת למקום גבוה ולראות אם הגיע זמן השחיטה, לפי שֶׁפַּעַם אַחַת, באחד מימות השנה, עָלָה מְאוֹר הַלְּבָנָה סמוך לעלות השחר, וְדִמּוּ שֶׁהֵאִיר מִזְרָח, וְשָׁחֲטוּ אֶת הַתָּמִיד, וְכיון שהוברר להם שטעו ועדיין היה לילה, הוֹצִיאוּהוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה [אך לא יתכן שאירע מעשה זה ביום הכפורים, כיון שאין הירח נמצא במזרח סמוך לעלות השחר אלא בסוף בחודש, ואילו יום הכפורים הוא בעשירי לחודש. ומכל מקום חששו שמא יארע להם ביום הכפורים טעות אחרת]. לאחר שהוברר שעלה השחר, הוֹרִידוּ כֹהֵן גָּדוֹל לְבֵית הַטְּבִילָה, כיון שהוא טעון טבילה לפני שיקריב את התמיד.
מוסיפה המשנה באותו ענין ואומרת, זֶה הַכְּלָל הָיָה בַמִּקְדָּשׁ, כָּל הַמֵּסִיךְ אֶת רַגְלָיו – נפנה לנקביו, טָעוּן טְבִילָה, וְכָל הַמַּטִּיל מַיִם טָעוּן קִדּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלָיִם מן הכיור.
משנה ג: אֵין אָדָם נִכְנָס לָעֲזָרָה לָעֲבוֹדָה אֲפִלּוּ טָהוֹר, עַד שֶׁיִּטְבּוֹל. חָמֵשׁ טְבִילוֹת וַעֲשָׂרָה קִדּוּשִׁין טוֹבֵל כֹּהֵן גָּדוֹל וּמְקַדֵּשׁ בּוֹ בַיּוֹם, וְכֻלָּן בַּקֹּדֶשׁ עַל בֵּית הַפַּרְוָה, חוּץ מִזּוֹ בִלְבָד:
אֵין אָדָם נִכְנָס לָעֲזָרָה לָעֲבוֹדָה, אֲפִלּוּ טָהוֹר, עַד שֶׁיִּטְבּוֹל. ולשון 'לעבודה' שנקטה המשנה אינו בדווקא, אלא אפילו אם נכנס סתם, חייב טבילה.
חָמֵשׁ טְבִילוֹת של כל הגוף, וַעֲשָׂרָה קִדּוּשִׁין של ידים ורגלים מן הכיור, טוֹבֵל כֹּהֵן גָּדוֹל וּמְקַדֵּשׁ ידיו ורגליו בּוֹ בַיּוֹם – ביום הכפורים, וְכֻלָּן – כל הטבילות היו בַּקֹּדֶשׁ, עַל לשכת בֵּית הַפַּרְוָה [לשכה זו מכונה כך על שם מכשף גוי ששמו 'פרוה' שבנאה סמוך לקדש הקדשים כדי לראות את עבודת הכהן הגדול ביום הכפורים, ומת שם], חוּץ מִזּוֹ – טבילה ראשונה בִלְבָד, שהיתה בחול על שער המים, סמוך ללשכת הכהן הגדול.
