משנה ד: פֵּרְסוּ סָדִין שֶׁל בּוּץ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם. פָּשַׁט, יָרַד וְטָבַל, עָלָה. וְנִסְתַּפָּג. הֵבִיאוּ לוֹ בִגְדֵי זָהָב, וְלָבַשׁ וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. הֵבִיאוּ לוֹ אֶת הַתָּמִיד. קְרָצוֹ, וּמֵרֵק אַחֵר שְׁחִיטָה עַל יָדוֹ. קִבֵּל אֶת הַדָּם וּזְרָקוֹ. נִכְנַס לְהַקְטִיר קְטֹרֶת שֶׁל שַׁחַר, וּלְהֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת, וּלְהַקְרִיב אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הָאֵבָרִים וְאֶת הַחֲבִתִּין וְאֶת הַיָּיִן:
משנתנו ממשיכה הסדר עבודת הכהן הגדול ביום הכפורים. יש להקדים, שהכהן הגדול החליף בגדים חמש פעמים ביום הכפורים, כיון שהעבודות המיוחדות ליום הכפורים נעשו בבגדי לבן, והעבודות הרגילות שנעשות בכל יום נעשו בבגדי זהב, שהם 'שמונה בגדים' הרגילים של הכהן הגדול. ובכל החלפת בגדים צריך הכהן הגדול לקדש ידיו ורגליו פעמיים, פעם אחת לכבוד הבגדים שפשט, ופעם אחת לכבוד הבגדים שלבש: לפני הטבילה הראשונה פֵּרְסוּ סָדִין שֶׁל בּוּץ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם, כדי שיכיר שהעבודות המיוחדות ליום הכפורים נעשות בבגדי בוץ, ולא כפי שהוא רגיל כל השנה לעבוד בבגדי זהב, וכאן לא היה צריך לקדש ידיו ורגליו לכבוד הבגדים שפשט, כיון שהם בגדי חול, פָּשַׁט בגדי חול שעליו, יָרַד וְטָבַל, עָלָה וְנִסְתַּפָּג – ייבש את גופו [יש אומרים שיבוש זה הוא חובה, כדי שלא יחצצו המים בין בשרו לבגדים], הֵבִיאוּ לוֹ בִגְדֵי זָהָב – שמונה בגדים, בהם עובד הכהן הגדול כל השנה [ובארבעה מהם מעורב זהב: בחושן, באפוד, במעיל ובציץ], וְלָבַשׁ, וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו לכבוד הבגדים שלבש. הֵבִיאוּ לוֹ אֶת קרבן הַתָּמִיד, קְרָצוֹ – התחיל את שחיטתו, וּמֵרֵק [-וסיים] אַחֵר שְׁחִיטָה עַל יָדוֹ – אחריו, בסמוך לו, ועשו כן כדי שיוכל הכהן הגדול לקבל את הדם מיד, קִבֵּל הכהן הגדול אֶת הַדָּם, וּזְרָקוֹ על המזבח. נִכְנַס לְהַקְטִיר קְטֹרֶת שֶׁל שַׁחַר על מזבח הזהב, וּלְהֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת במנורה, וּלְהַקְרִיב אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הָאֵבָרִים של קרבן התמיד, וְאֶת הַחֲבִתִּין שהן קרבן קבוע לכהן הגדול בכל יום, וְאֶת הַיָּיִן לנסכים.
משנה ה: קְטֹרֶת שֶׁל שַׁחַר הָיְתָה קְרֵבָה בֵּין דָּם לָאֵבָרִים שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, בֵּין אֵבָרִים לַנְּסָכִים. אִם הָיָה כֹהֵן גָּדוֹל זָקֵן אוֹ אִסְטְנִיס, מְחַמִּין לוֹ חַמִּין וּמַטִּילִין לְתוֹךְ הַצּוֹנֵן, כְּדֵי שֶׁתָּפוּג צִנָּתָן:
קְטֹרֶת שֶׁל שַׁחַר שהיתה מוקטרת בכל יום, הָיְתָה קְרֵבָה בֵּין זריקת הדָּם של קרבן התמיד, לָאֵבָרִים של קרבן התמיד [וכן הטבת הנרות היתה מפסיקה ביניהם, ועיקר כוונת המשנה להשמיענו שזריקת הדם והקטרת האברים לא היו רצופים]. והקטורת של שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם היתה קריבה בֵּין הקטרת אֵבָרִים של תמיד של בין הערבים לַנְּסָכִים שלו.
אִם הָיָה כֹהֵן גָּדוֹל זָקֵן אוֹ אִסְטְנִיס, שגופו מצונן וקר, מְחַמִּין לוֹ חַמִּין בערב יום הכפורים וּמַטִּילִין אותן לְתוֹךְ הַצּוֹנֵן – המים הצוננים שבמקוה, כְּדֵי שֶׁתָּפוּג [-תתבטל] צִנָּתָן, ולא יקשה עליו לטבול.
