משנה י: בֶּן קָטִין עָשָׂה שְׁנֵים עָשָׂר דַּד לַכִּיּוֹר, שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ אֶלָּא שְׁנָיִם. וְאַף הוּא עָשָׂה מוּכְנִי לַכִּיּוֹר, שֶׁלֹּא יִהְיוּ מֵימָיו נִפְסָלִין בְּלִינָה. מֻנְבַּז הַמֶּלֶךְ הָיָה עוֹשֶׂה כָּל יְדוֹת הַכֵּלִים שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל זָהָב. הִילְנִי אִמּוֹ עָשְׂתָה נִבְרֶשֶׁת שֶׁל זָהָב עַל פִּתְחוֹ שֵׁל הֵיכָל. וְאַף הִיא עָשְׂתָה טַבְלָא שֶׁל זָהָב, שֶׁפָּרָשַׁת סוֹטָה כְתוּבָה עָלֶיהָ. נִיקָנוֹר נַעֲשׂוּ נִסִּים לְדַלְתוֹתָיו, וְהָיוּ מַזְכִּירִין אוֹתוֹ לְשֶׁבַח:
אגב כך שהוזכר במשנה הקודמת שבחו של יהושע בן גמלא שעשה את הגורלות מזהב, מזכירה המשנה אנשים נוספים המוזכרים לשבח או לגנאי:
בֶּן קָטִין, שאף הוא היה כהן גדול, עָשָׂה שְׁנֵים עָשָׂר דַּד – ברזים לַכִּיּוֹר, שֶׁמתחילה לֹּא הָיוּ לוֹ אֶלָּא שְׁנָיִם, והטעם שעשה שנים עשר, כדי שכל הכהנים הזוכים בפיס של הבוקר להקרבת תמיד של שחר יוכלו לקדש ידיהם ורגליהם בבת אחת [אמנם היו שלשה עשר זוכים, אך כיון שהשחיטה כשירה אף בזר, לא עשה דד מיוחד לשוחט]. וְאַף הוּא, בן קטין, עָשָׂה מוּכְנִי לַכִּיּוֹר, שֶׁלֹּא יִהְיוּ מֵימָיו נִפְסָלִין בְּלִינָה, כלומר, מי הכיור בהיותם מונחים בכיור, שהוא כלי שרת, הרי הם מתקדשים, ואם עובר עליהם לילה הם נפסלים בלינה, ועשה בן קטין גלגל מיוחד המוריד את הכיור כולו, עם המים שבו, לתוך בור מים המחובר לאדמה, וכך אין המים שבו נפסלים, בהיותם מחוברים למים שבקרקע.
מֻנְבַּז הַמֶּלֶךְ, בנה של הילני המלכה, מזרע החשמונאים, הָיָה עוֹשֶׂה את כָּל יְדוֹת הַכֵּלִים שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁל זָהָב, והכוונה בזה לכלים שאי אפשר לעשות את גופם זהב, כגון סכינים וכדומה, שבהם עשה רק את הידיות זהב].
הִילְנִי המלכה אִמּוֹ של מונבז המלך, עָשְׂתָה נִבְרֶשֶׁת [-מנורה] שֶׁל זָהָב עַל פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל, וכשהיתה השמש מתחילה לזרוח היה הזהב שבה מאיר, וידעו יושבי ירושלים שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית. וְאַף הִיא [-הילני] עָשְׂתָה טַבְלָא – לוח שֶׁל זָהָב, שֶׁפָּרָשַׁת סוֹטָה כְתוּבָה עָלֶיהָ, כדי שהכהן שכותב את פרשת סוטה לא יצטרך לטלטל עבור זה ספר תורה, אלא יעתיק מאותה טבלא [שהרי אסור לכתוב פרשה שבתורה בעל פה, אלא רק בהעתקה מתוך הכתב].
נִיקָנוֹר נַעֲשׂוּ נִסִּים לְדַלְתוֹתָיו, שהביא עמו ממצרים שתי דלתות נחושת לבית המקדש, ובדרך סער עליהם הים, והטילו דלת אחת למים, וכשבאו להטיל את השניה קשר עצמו לדלת ולא הניח לזורקה, וכשהגיעו לעכו בצבצה הדלת השניה מתחת הספינה, והביאם לבית המקדש, וְהָיוּ מַזְכִּירִין אוֹתוֹ לְשֶׁבַח:
משנה יא: וְאֵלּוּ לִגְנַאי, שֶׁל בֵּית גַּרְמוּ, לֹא רָצוּ לְלַמֵּד עַל מַעֲשֵׂה לֶחֶם הַפָּנִים. שֶׁל בֵּית אַבְטִינָס לֹא רָצוּ לְלַמֵּד עַל מַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת. הֻגְרַס בֶּן לֵוִי הָיָה יוֹדֵעַ פֶּרֶק בַּשִּׁיר וְלֹא רָצָה לְלַמֵּד. בֶּן קַמְצָר לֹא רָצָה לְלַמֵּד עַל מַעֲשֵׂה הַכְּתָב. עַל הָרִאשׁוֹנִים נֶאֱמַר, זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה. וְעַל אֵלּוּ נֶאֱמַר, וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב:
לאחר שבמשניות הקודמות הובאו מעשיהם הטובים של אנשים שונים שהוזכרו על כך לשבח, מביאה עתה משנתנו מעשים של בני אדם שהוזכרו לגנות: וְאֵלּוּ שמוזכרים לִגְנַאי, שֶׁל בֵּית גַּרְמוּ, לֹא רָצוּ לְלַמֵּד עַל מַעֲשֵׂה לֶחֶם הַפָּנִים, שהיה אפוי בצורת תיבה פרוצה, ואומנותם היתה להכינו ולרדותו מהתנור בלא שישבר, ולא לימדו אחרים כיצד לעשות זאת. שֶׁל בֵּית אַבְטִינָס, לֹא רָצוּ לְלַמֵּד עַל מַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת, שהיו מכירים עשב ששמו 'מעלה עשן' שהיה גורם לעשן הקטורת לעלות כמקל כלפי מעלה ולא לפנות לצדדים, ולא לימדו זאת לאחרים. הֻגְרַס בֶּן לֵוִי הָיָה יוֹדֵעַ פֶּרֶק בַּשִּׁיר וְלֹא רָצָה לְלַמֵּד. בֶּן קַמְצָר לֹא רָצָה לְלַמֵּד עַל מַעֲשֵׂה הַכְּתָב. עַל הָרִאשׁוֹנִים נֶאֱמַר, זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה. וְעַל אֵלּוּ נֶאֱמַר, וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב:
