משנה ו: מֶה הָיָה עוֹשֶׂה, חוֹלֵק לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית, חֶצְיוֹ קָשַׁר בַּסֶּלַע וְחֶצְיוֹ קָשַׁר בֵּין שְׁתֵּי קַרְנָיו, וּדְחָפוֹ לַאֲחוֹרָיו, וְהוּא מִתְגַּלְגֵּל וְיוֹרֵד, וְלֹא הָיָה מַגִּיעַ לַחֲצִי הָהָר עַד שֶׁנַּעֲשָׂה אֵבָרִים אֵבָרִים. בָּא וְיָשַׁב לוֹ תַּחַת סֻכָּה אַחֲרוֹנָה עַד שֶׁתֶּחְשָׁךְ. וּמֵאֵימָתַי מְטַמֵּא בְגָדִים, מִשֶּׁיֵּצֵא חוּץ לְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִשְּׁעַת דְּחִיָּתוֹ לַצּוּק:
משנתנו מתארת את צורת שילוח השעיר לעזאזל. מֶה הָיָה המשלח עוֹשֶׂה, היה חוֹלֵק לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית – חותך לשנים חתיכת צמר צבועה באדום, חֶצְיוֹ קָשַׁר בַּסֶּלַע שבראש הצוק, וְחֶצְיוֹ קָשַׁר בֵּין שְׁתֵּי קַרְנָיו של השעיר המשתלח, והיתה מלבינה לאות שהתכפרו עוונותיהם של ישראל [לא היה קושר את כולה בסלע, שמא תלבין קודם שידחף את השעיר, ויחשוב שכבר הסתיימה הכפרה וימנע מלדוחפו. ולא היה קושר את כולה בין קרניו של השעיר, שמא מתוך הדחיפה לא יראה את הצמר מלבין, ויהיו ישראל עצובים. אלא היה קושר חציה בסלע וחציה בן קרניו, וגם אם תלבין עתה קודם הדחיפה, הואיל והוא עסוק בשעיר, לא ימנע מלדוחפו]. והשעיר עומד ופניו כלפי האיש המשלחו, וּדְחָפוֹ לשעיר לַאֲחוֹרָיו, וְהוּא [-השעיר] מִתְגַּלְגֵּל וְיוֹרֵד במורד ההר, וְלֹא הָיָה מַגִּיעַ לַחֲצִי הָהָר עַד שֶׁנַּעֲשָׂה כולו אֵבָרִים אֵבָרִים.
בָּא המשלח את השעיר וְיָשַׁב לוֹ תַּחַת סֻכָּה אַחֲרוֹנָה עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ – עד מוצאי יום הכפורים. ואף שהמרחק בין הצוק לבין הסוכה האחרונה גדול מתחום שבת, התירו לו לחזור לשם כיון שהיה מתיירא להשאר במדבר לבדו כשמתחיל להחשיך.
נאמר בפסוק 'והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו ורחץ את בשרו במים ואחרי כן יבוא אל המחנה'. המשנה מבררת עתה ממתי המשלח את השעיר מטמא את בגדיו: וּמֵאֵימָתַי מְטַמֵּא בְגָדִים, מִשֶּׁיֵּצֵא חוּץ לְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם בדרכו לעזאזל, כיון שנאמר 'המשלח', וכבר בתחיל שילוחו לכיוון המדבר. רַבִּי שִׁמְעוֹן חולק ואוֹמֵר, מטמא רק מִשְּׁעַת דְּחִיָּתוֹ של השעיר לַצּוּק, כיון שנאמר 'המשלח את השעיר לעזאזל', ללמד שרק משעת דחייתו בצוק מטמא בגדים.
משנה ז: בָּא לוֹ אֵצֶל פָּר וְשָׂעִיר הַנִּשְׂרָפִין. קְרָעָן וְהוֹצִיא אֶת אֵמוּרֵיהֶן, נְתָנָן בְּמָגֵיס, וְהִקְטִירָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. קְלָעָן בְּמִקְלָעוֹת, וְהוֹצִיאָן לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. וּמֵאֵימָתַי מְטַמְּאִין בְּגָדִים, מִשֶּׁיֵּצְאוּ חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּצַּת הָאוּר בְּרֻבָּן:
לאחר שמסר הכהן הגדול את השעיר המשתלח למי שהיה משלחו, בָּא לוֹ אֵצֶל פָּר וְשָׂעִיר הַנִּשְׂרָפִין – העתידים להישרף, קְרָעָן, וְהוֹצִיא אֶת אֵמוּרֵיהֶן – האיברים הפנימיים המוקטרים על גבי המזבח, נְתָנָן בַּמָּגִיס – בקערה של כלי שרת, וְהִקְטִירָן – כדי להקטירן לאחר זמן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. ואת גוף הפר והשעיר קְלָעָן בַּמִּקְלָעוֹת – עשה את בשרן כמין קליעה, וְהוֹצִיאָן לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, להישרף חוץ לבית המקדש. ונאמר בפסוק 'והשורף אותם יכבס בגדיו ורחץ את בשרו במים', מבררת המשנה, וּמֵאֵימָתַי השורפים את הפר והשעיר מְטַמְּאִין בְּגָדִים, מִשֶּׁיֵּצְאוּ חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה, בדרכם לשריפת הפר והשעיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּצַּת הָאוּר בְּרֻבָּן – משעה שנתפסה האש ברוב הבהמות.
