משנה ט: הַטּוֹמֵן לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת תַּחַת הַגֶּפֶן, אִם הָיוּ מִקְצָת עָלָיו מְגֻלִּין, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לֹא מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, וְלֹא מִשּׁוּם שְׁבִיעִית, וְלֹא מִשּׁוּם מַעַשְׂרוֹת, וְנִטָּלִים בְּשַׁבָּת. הַזּוֹרֵעַ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה כְּאַחַת, הֲרֵי זֶה כִלְאָיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ כִּלְאַיִם, עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵי חִטִּים וּשְׂעוֹרָה, אוֹ חִטָּה וּשְׁתֵּי שְׂעוֹרִים, אוֹ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְכֻסָּמֶת:
משנה ט: הַטּוֹמֵן לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת בקרקע תַּחַת הַגֶּפֶן, לא כדי שישרישו אלא כדי שישתמרו שם, אִם הָיוּ מִקְצָת עָלָיו מְגֻלִּין, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לֹא מִשּׁוּם איסור כִּלְאַיִם בכרם, וְלֹא מִשּׁוּם זריעה בשְׁבִיעִית, וְלֹא מִשּׁוּם חיוב מַעַשְׂרוֹת, ואפילו אם הוסיפו לצמוח מעט, וְנִטָּלִים מהקרקע בְּשַׁבָּת על ידי שאוחז בעלים המגולים ותולש, ואפילו שמזיז על ידי כך עפר, הרי זה טלטול מן הצד המותר [ונקטה המשנה אופן שהיו מקצת העלים מגולים רק משום שבת, שאם לא כן יצטרך להזיז עפר בידים כדי להוציא את הירקות, והדבר אסור בשבת, אבל לגבי שאר הדינים שנקטה המשנה היינו אפילו אם כיסה את הירקות לגמרי בעפר].
הַזּוֹרֵעַ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה כְּאַחַת, הֲרֵי זֶה כִלְאָיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ כִּלְאַיִם, עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵי חִטִּים וּשְׂעוֹרָה, אוֹ חִטָּה וּשְׁתֵּי שְׂעוֹרִים, אוֹ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְכֻסָּמֶת, וטעמו של רבי יהודה הוא כיון שנאמר 'שדך לא תזרע כלאים', ומשמעות הכתוב היא שלא תזרע כלאים ב'שדה', שהיא זרועה כבר [שאם אינה זרועה כלל אינה קרויה 'שדה'], ולכן יש צורך שיהיו שני זרעים מלבד הזרע השלישי האסור משום כלאים. אמנם חכמים סוברים שגם שדה שאינה זרועה קרויה 'שדה', ולכן אף בחטה אחת ושעורה אחת עובר משום איסור כלאים.
