משנה ג: הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה חִטִּים וְנִמְלַךְ לְזָרְעָהּ שְׂעוֹרִים, יַמְתִּין לָהּ עַד שֶׁתַּתְלִיעַ, וְיוֹפַךְ, וְאַחַר כָּךְ יִזְרַע. אִם צִמְּחָה, לֹא יֹאמַר אֶזְרַע וְאַחַר כָּךְ אוֹפָךְ, אֶלָּא הוֹפֵךְ וְאַחַר כָּךְ זוֹרֵעַ. כַּמָּה יְהֵא חוֹרֵשׁ, כְּתַלְמֵי הָרְבִיעָה. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְשַׁיֵּר רֹבַע לְבֵית סְאָה:
משנה ג: הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה חִטִּים, וְקודם שהתחילו לצמוח נִמְלַךְ בדעתו ורוצה לְזָרְעָהּ שְׂעוֹרִים, אינו רשאי לעשות כן מיד, אלא יַמְתִּין לָהּ עַד שֶׁתַּתְלִיעַ – עד שיתחילו לצאת שורשים דקים הנראים כתולעים, וְיוֹפַךְ – ואז יהפוך את הקרקע במחרישה, ועל ידי זה יתקלקלו החיטים הזרועות ולא יצמחו עוד, וְאַחַר כָּךְ יִזְרַע שעורים. אמנם אִם כבר צִמְּחָה חטים, לֹא יֹאמַר אֶזְרַע שעורים וְאַחַר כָּךְ אוֹפָךְ את הקרקע לקלקל את החטים הזרועות, אֶלָּא הוֹפֵךְ תחילה את הקרקע לקלקל את החטים הזרועות, וְאַחַר כָּךְ זוֹרֵעַ שעורים. כַּמָּה יְהֵא חוֹרֵשׁ כדי לקלקל את הזריעה, כְּתַלְמֵי הָרְבִיעָה – כפי שחורשים לאחר שירדה רביעה ראשונה [והיינו המטר הראשון], שהם תלמים רחבים, ואינו צריך להפוך את כל הקרקע ממש בחרישה צפופה, ואפילו אם נשאר בבית סאה שיעור רובע קב שאינו חרוש, מותר. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, צריך לחרוש כְּדֵי שֶׁלֹּא יְשַׁיֵּר רֹבַע קב שאינו חרוש לְבֵית סְאָה שהוא חורש, והיינו אחד מעשרים וארבעה בכל הקרקע, שזהו שיעור הכלאים האסור, כפי שהתבאר לעיל (משנה א).
