משנה ז: הָיָה רֹאשׁ תּוֹר חִטִּים נִכְנָס בְּתוֹךְ שֶׁל שְׂעוֹרִים, מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִרְאֶה כְּסוֹף שָׂדֵהוּ. שֶׁלּוֹ חִטִּים וְשֶׁל חֲבֵרוֹ מִין אַחֵר, מֻתָּר לִסְמֹךְ לוֹ מֵאוֹתוֹ הַמִּין. שֶׁלּוֹ חִטִּים וְשֶׁל חֲבֵרוֹ חִטִּים, מֻתָּר לִסְמֹךְ לוֹ תֶּלֶם שֶׁל פִּשְׁתָּן, וְלֹא תֶלֶם שֶׁל מִין אַחֵר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֶחָד זֶרַע פִּשְׁתָּן וְאֶחָד כָּל הַמִּינִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף בְּאֶמְצַע שָׂדֵהוּ מֻתָּר לִבְדֹּק בְּתֶלֶם שֶׁל פִּשְׁתָּן:
משנה ז: איסור כלאים מהתורה הוא רק כשזורע את המינים השונים יחד, ואילו כשמסמיך את המינים זה לזה אין הדבר אסור אלא מדרבנן, יש אופנים שונים שבהם התירו חכמים להסמיך זרעים שונים זה לזה. משנתנו מבארת שהדבר מותר כאשר ניכר לכל שלא נזרעו המינים השונים בעירבוביא: הָיָה רֹאשׁ תּוֹר חִטִּים נִכְנָס בְּתוֹךְ שֶׁל שְׂעוֹרִים – שדה של חטים, שקרן זוית שלה נכנסת לתוך שדה של שעורים, אפילו אם שתי השדות שייכות לאותו אדם, הדבר מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִרְאֶה כְּסוֹף שָׂדֵהוּ, וניכר לכל שלא נזרעו החטים והשעורים בתערובת. היתה שדה שֶׁלּוֹ זרועה חִטִּים, וְהשדה שֶׁל חֲבֵרוֹ הסמוכה לו זרועה מִין אַחֵר, כגון שעורים, מֻתָּר לבעל החטים לִסְמֹךְ לוֹ מֵאוֹתוֹ הַמִּין – לזרוע בתוך שדהו שעורים, בצד שדה השעורים של חבירו, כיון שבאופן זה נראה הדבר כאילו השעורים הם המשך השדה של חבירו [ובשתי שדות של שני בני אדם שונים אין איסור להסמיך שני מינים זה לזה].
היתה שדהו שֶׁלּוֹ זרועה חִטִּים, וְשֶׁל חֲבֵרוֹ הסמוכה לו זרועה גם היא חִטִּים, מֻתָּר לִסְמֹךְ לוֹ תֶּלֶם שֶׁל פִּשְׁתָּן – מותר לזרוע בקצה שדה החטים שלו, בסמוך לשדה החטים של חבירו, תלם אחד של פשתן, והיינו כיון שאין דרך לזרוע כל כך מעט פשתן, אלא הכל יודעים שעשה כן רק כדי לבדוק את שדהו, האם היא מתאימה לזריעת פשתן [ודין זה הוא גם כשאין שדה חבירו הסמוכה לו זרועה חטים, ונקטה המשנה אופן זה רק משום הדין הבא], וְלֹא תֶלֶם שֶׁל מִין אַחֵר – אך אינו רשאי לזרוע בסוף שדהו תלם של מין אחר, אפילו אם באמת זרעו רק כדי לבדוק את שדהו, כיון שהרואה זאת סבור שזרעו כדי ליהנות ממנו [ואיסור זה הוא רק כשגם שדה חבירו הסמוכה לו זרועה חטים, אבל אם שדה חבירו הסמוכה זרועה באותו מין אחר, כגון שעורים, הרי התבאר בהלכה הקודמת שהדבר מותר, כיון שהתלם שלו נראה כמו סוף שדה חבירו]. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֶחָד זֶרַע פִּשְׁתָּן וְאֶחָד כָּל הַמִּינִין, אסור לזורעם בסוף שדהו, כיון שהרואה זאת אינו יודע שעשה כן כדי לבדוק את שדהו. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לא רק שמותר לזרוע תלם של פשתן בקצה שדהו, כדברי תנא קמא, אלא אַף בְּאֶמְצַע שָׂדֵהוּ מֻתָּר לִבְדֹּק בְּתֶלֶם שֶׁל פִּשְׁתָּן, כיון שאף באופן זה הכל יודעים שלא זרע תלם אחד של פשתן כדי להשתמש בו, אלא רק כדי לבדוק את הקרקע, ובאופן זה לא נאסר הדבר.
