משנה ב: כָּל מִין זְרָעִים אֵין זוֹרְעִים בַּעֲרוּגָה, וְכָל מִין יְרָקוֹת זוֹרְעִין בַּעֲרוּגָה. חַרְדָּל וַאֲפוּנִים הַשּׁוּפִין, מִין זְרָעִים. אֲפוּנִים הַגַּמְלָנִים, מִין יָרָק. גְּבוּל שֶׁהָיָה גָבוֹהַּ טֶפַח וְנִתְמַעֵט, כָּשֵׁר, שֶׁהָיָה כָשֵׁר מִתְּחִלָּתוֹ. הַתֶּלֶם וְאַמַּת הַמַּיִם שֶׁהֵם עֲמֻקִּים טֶפַח, זוֹרְעִים לְתוֹכָן שְׁלֹשָׁה זֵרְעוֹנִין, אֶחָד מִכָּאן, וְאֶחָד מִכָּאן, וְאֶחָד בָּאֶמְצַע:
משנה ב: אף על פי שהתבאר במשנה הקודמת כמה זרעונים מותר לזרוע בערוגה אחת, משנתנו מבארת באילו מינים נאמר דין זה: כָּל מִין זְרָעִים, שדרך לזרוע מהם שדות שלמים, אֵין זוֹרְעִים בַּעֲרוּגָה, כיון שהם נראים ככלאיים, וְכָל מִין יְרָקוֹת, שדרך לזורעם ערוגות ערוגות, זוֹרְעִין כמה מינים בַּעֲרוּגָה, לפי הכללים שהתבארו במשנה הקודמת. חַרְדָּל, וַאֲפוּנִים הַשּׁוּפִין – חלקים, שנראים כאילו שייפו והחליקו אותם, נחשבים מִין זְרָעִים. אֲפוּנִים הַגַּמְלָנִים – גסים וגדולים, נחשבים מִין יָרָק.
כפי שהתבאר במשנה הקודמת, באופן שהיתה ערוגה של ששה על ששה טפחים, והיה לה גבול גבוה טפח ברוחב טפח סביבה, זורעים בה שלשה עשר מינים, ועל כך מוסיפה משנתנו, גְּבוּל שֶׁהָיָה גָבוֹהַּ טֶפַח, וזרע בו שלשה עשר מינים, וְנִתְמַעֵט, כָּשֵׁר, ואין צריך לעקור את הזרעים שבו, כיון שֶׁהָיָה כָשֵׁר מִתְּחִלָּתוֹ.
הַתֶּלֶם של המחרישה, וְאַמַּת הַמַּיִם שיבשו המים שבה, ורוחבם ששה טפחים, שֶׁהֵם עֲמֻקִּים טֶפַח, זוֹרְעִים לְתוֹכָן שְׁלֹשָׁה מיני זֵרְעוֹנִין, אֶחָד מִכָּאן – בשפת התלם או אמת המים האחת, וְאֶחָד מִכָּאן – בשפת התלם או אמת המים השניה, וְאֶחָד בָּאֶמְצַע – בעומק טפח, ובאופן שיש הרחקה של טפח ומחצה בין כל מין ומין, והחידוש בדין זה הוא שאף שהמין הזרוע באמצע, בעומק, נראה כחבוש בין שני המינים האחרים, אין בכך משום איסור כלאים.
