משנה ז: הָיָה עוֹבֵר בַּכֶּרֶם וְנָפְלוּ מִמֶּנּוּ זְרָעִים, אוֹ שֶׁיָּצְאוּ עִם הַזְּבָלִים אוֹ עִם הַמַּיִם, הַזּוֹרֵעַ וְסִעֲרַתּוּ הָרוּחַ לַאֲחוֹרָיו, מֻתָּר. סִעֲרַתּוּ הָרוּחַ לְפָנָיו, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אִם עֲשָׂבִים, יוֹפַךְ. וְאִם אָבִיב, יְנַפֵּץ. וְאִם הֵבִיאָה דָגָן, תִּדָּלֵק :
משנה ז: הָיָה האדם עוֹבֵר בַּכֶּרֶם, וְנָפְלוּ מִמֶּנּוּ זְרָעִים, אוֹ שֶׁיָּצְאוּ זרעים עִם הַזְּבָלִים בשעה שזיבל את השדה, אוֹ עִם הַמַּיִם בשעה שהשקה את השדה, וכן הַזּוֹרֵעַ תבואה בריחוק מהכרם, וְסִעֲרַתּוּ – העיפה הָרוּחַ חלק מזרעי התבואה לַאֲחוֹרָיו, אל הכרם, שלא בידיעתו, מֻתָּר [עד שיראה זאת, אך לאחר שראה שהשרישה התבואה בכרם חייב לעוקרה, שאם לא כן ייאסר הכל]. אבל אם סִעֲרַתּוּ הָרוּחַ לְפָנָיו, וראה שעפו זרעי תבואה אל הכרם, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אִם אלו עדיין עֲשָׂבִים, והיינו שרק התחילה התבואה לצמוח, יוֹפַךְ – יהפוך את הקרקע באותו מקום, ועל ידי זה לא ימשיכו לצמוח, וְאִם אָבִיב, שכבר גדל הזרע מעט, יְנַפֵּץ ויפריד את הזרע מהשיבולים ויקברם [וכיון שהם לחים עדיין, אי אפשר לשורפם]. וְאִם הֵבִיאָה דָגָן, והיינו שצמחה התבואה שליש גידולה, תִּדָּלֵק – יש לשרוף את הכל, את התבואה ואת הגפנים, כיון שהכל נאסר.
