משנה ח: אֵין אָסוּר מִשּׁוּם כִּלְאַיִם אֶלָּא טָווּי וְאָרוּג, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב) לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז, דָּבָר שֶׁהוּא שׁוּעַ טָווּי וָנוּז. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, נָלוֹז וּמֵלִּיז הוּא אֶת אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם עָלָיו:
משנה ח: אֵין אָסוּר מִשּׁוּם כִּלְאַיִם של צמר ופשתן, אֶלָּא כשהוא טָווּי וְאָרוּג, שֶׁנֶּאֱמַר 'לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז', ומילה זו נדרשת ללמד שזהו דָּבָר שֶׁהוּא שׁוּעַ – סרוק במסרק, טָווּי – הצמר והפשתן, כל אחד טווי לחוטים בפני עצמו, וָנוּז – ארוגים שני המינים יחד לבגד אחד. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, כך נדרשת תיבת 'שעטנז', נָלוֹז – עקום הוא, וּמֵלִּיז הוּא אֶת אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם עָלָיו – מעקם מעליו את רחמי הקב"ה [כיון שעוונו גדול בכך שחוטא בחטא שאין בו שום תאוה או הנאה].
