מסכת כתובות, פסקי הלכות, פרק ו

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

א. והארבעה שזוכה בהן כולם מדברי סופרים, ואלו הן, להיות מעשה ידיה שלו, ולהיות מציאתה שלו, ושיהיה אוכל כל פירות נכסיה בחייה, ואם מתה בחייו יירשנה, והוא קודם לכל אדם בירושה. (אישות, פי"ב ה"ג)

ב. החובל באשת איש השבת והרפוי לבעלה והצער שלה, והבושת והנזק אם בגלוי הוא כגון שחבל בפניה ובצוארה או בידיה וזרועותיה השליש שלה ושני שלישים לבעל, ואם בסתר הוא הנזק השליש לבעל ושני שלישים לאשה, של בעל נותנין לו מיד ושל אשה ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות. (חובל ומזיק פ"ד הט"ו)

ג. האב שפסק על ידי בתו לא קנת הבת אותה המתנה עד שיכנוס אותה בעלה וכן הבן לא קנה עד שיכנוס, שכל הפוסק אינו פוסק אלא על מנת לכנוס, לפיכך הפוסק מעות לחתנו ומת קודם שיכנוס ונפלה לפני אחיו ליבום יכול האב לומר ליבם לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך איני רוצה ליתן, ואפילו היה הראשון עם הארץ והשני חכם ואף על פי שהבת רוצה בו. (אישות, פכ"ג הט"ו)

ד. מנהגות רבות יש בנדוניא, יש מקומות שנהגו שיכתבו בכתובה הנדוניא ביתר על דמיה בשליש או בחמיש או במחצה, כגון שתהיה נדוניתה מאה וכותבים שהכניסה לו מאה וחמשים כדי להרבות בפני העם וכשתבוא לגבות לא תגבה אלא המאה. ויש מקומות שנהגו לכתוב בפחות ואם פסקה להביא לו במאה כלים נותנת שוה מאה ועשרים או מאה וחמשים וכותבין שהכניסה לו מאה, ויש מקומות שנהגו לכתוב שוה בשוה, ויש מקומות שנהגו שיתן האיש מעות לפי הנדוניא דבר קצוב שתתקשט בו הכלה ותקנה בו בשמים וכיוצא בהן, ויש מקומות שיכניס האיש שום משלו לאשה יצטרף לנדוניתה להתנאות בו.

הנושא סתם כותב ונותן כמנהג המדינה, וכן היא שפסקה להכניס נותנת כמנהג המדינה וכשתבא לגבות כתובתה מגבין לה מה שבכתובתה כמנהג המדינה, ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן מנהג המדינה עיקר גדול הוא ועל פיו דנין, והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה. (אישות, פכ"ג הלכות יא-יב)

ה. צוו חכמים שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו כדי שתנשא בו, וזה הוא הנקרא פרנסה, המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מכסות שפוסקין לאשת עני שבישראל כמו שביארנו, במה דברים אמורים בשהיה האב עני אבל אם היה עשיר הרי זה ראוי ליתן לה כפי עשרו.

פירש על הבעל שאין לה כלום ושיכניסנה ערומה אין לה כלום, ולא יאמר הבעל כשתבוא לביתי אכסנה אלא מכסה והיא בבית אביה. (אישות, פ"כ הלכות א-ב)

ו. האשה קודמת לאיש להאכיל ולכסות ולהוציא מבית השבי, מפני שהאיש דרכו לחזר לא האשה ובושתה מרובה, ואם היו שניהם בשביה ונתבעו שניהן לדבר עבירה האיש קודם לפדות לפי שאין דרכו לכך.

יתום ויתומה שבאו להשיא אותן משיאין האשה קודם לאיש מפני שבושתה של אשה מרובה, ולא יפחתו לה ממשקל ששה דינרים ורביע דינר של כסף טהור, ואם יש בכיס של צדקה נותנין לה לפי כבודה. (מתנות עניים, פ"ח הלכות טו-טז)

ז. לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו, אם אין לו כסות מכסים אותו, אם אין לו כלי בית קונין לו, אם אין לו אשה משיאין אותו, ואם היתה אשה משיאין אותה לאיש, אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו והעני וירד מנכסיו קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו, ומצווה אתה להשלים חסרונו ואין אתה מצווה לעשרו. (מתנות עניים, פ"ז ה"ג)

ח. יתום שבא להשיאו אשה, שוכרין לו בית ומציעים לו מטה וכל כלי תשמישו ואחר כך משיאין לו אשה. (מתנות עניים, פ"ז ה"ד)

ט. עני שאינו רוצה ליקח צדקה מערימין עליו ונותנין לו לשם מתנה או לשם הלואה, ועשיר המרעיב את עצמו ועינו צרה בממונו שלא יאכל ממנו ולא ישתה אין משגיחין בו. (מתנות עניים, פ"ז ה"ט)

י. כל המעלים עיניו מן הצדקה הרי זה נקרא בליעל כמו שנקרא עובד עכו"ם בליעל, ובעכו"ם הוא אומר יצאו אנשים בני בליעל ובמעלים עיניו מן הצדקה הוא אומר השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, ונקרא רשע שנאמר ורחמי רשעים אכזרי, ונקרא חוטא שנאמר וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא, והקב"ה קרוב לשועת עניים שנאמר שועת עניים אתה תשמע, לפיכך צריך להזהר בצעקתם שהרי ברית כרותה להם שנאמר והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני. (מתנות עניים, פ"י ה"ג)

יא. כל מי שאינו צריך ליטול ומרמה את העם ונוטל אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לבריות, והרי הוא בכלל ארור הגבר אשר יבטח באדם, וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא אם כן נוטל כגון זקן או חולה או בעל יסורין ומגיס דעתו ואינו נוטל הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו ואין לו בצערו אלא חטאות ואשמות, וכל מי שצריך ליטול וציער ודחק את השעה וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הצבור אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו ועל כל כיוצא בזה נאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה'. (מתנות עניים, פ"י הי"ט)

יב. עני שצריך ויש לו חצר וכלי בית אפילו היו לו כלי כסף וכלי זהב אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו אלא מותר ליקח, ומצוה ליתן לו, במה דברים אמורים בכלי אכילה ושתיה ומלבוש ומצעות וכיוצא בהן, אבל אם היו כלי כסף וכלי זהב כגון מגרדת או עלי וכיוצא בהן מוכרן ולוקח פחות מהן, במה דברים אמורים קודם שיגיע לגבות מן העם, אבל אחר שגבה הצדקה מחייבים אותו למכור כליו וליקח אחרים פחותין מהם ואחר כך יטול. (מתנות עניים, פ"ט הי"ד)

יג. קטנה יתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה ונתנו לה מאה או חמשים זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מידם פרנסה הראויה לה, או באמדן דעת האב או עישור הקרקעות, ואפילו לא היו האחין זנין אותה, ואף על פי שלא מיחת בשעת נישואין, מפני שהקטנה אינה בת מחאה. (אישות, פ"כ הי"ב)

יד. האב שמת והניח בת אומדין דעתו כמה היה בלבו ליתן לה לפרנסתה ונותנין לה, ומנין יודעין אומדן דעתו, מרעיו ומיודעיו וממשאו ומתנו וכבודו, וכן אם השיא בת בחייו אומדין בה, ואם לא ידעו לו בית דין אומדן דעת נותנין לה מנכסיו עישור לפרנסתה. (אישות, פ"כ ה"ג)

טו. הניח בנות רבות, כל שתבא להנשא נותנין לה עישור הנכסים, ושלאחריה עישור מה ששיירה ראשונה, ושלאחריה עישור מה ששיירה שניה, ואם באו כולן להנשא כאחת, ראשונה נוטלת עישור, והשנייה עישור מה ששיירה ראשונה, והשלישית עישור מה ששיירה שנייה, וכן אפילו הן עשר וחוזרות וחולקות כל העישורים בשוה ושאר הנכסים לאחים. (אישות, פ"כ ה"ד)

טז. נשאת הבת אחר שגדלה בין נערה בין בוגרת ולא תבעה פרנסתה אבדה פרנסתה, ואם מיחת בעת נשואיה הרי זו מוציאה את הראוי לה כל זמן שתרצה. בגרה ועודה בבית אביה בין שבגרה אחר מותו בין שהניחה בוגרת אם פסקו האחין מזונותיה שהרי אין לה מזונות כמו שביארנו ושתקה ולא תבעה פרנסתה אבדה פרנסתה, ואם מיחת לא אבדה פרנסתה. לא פסקו האחין מזונותיה וזנו אותה בבגר אף על פי שלא מיחת לא אבדה פרנסתה כל זמן שהן זנין אותה, שיש לה לטעון מפני שהן זנין אותה אף על פי שאינן חייבין והיא עדיין לא נשאת מפני זה לא תבעה פרנסתה. (אישות, פ"כ הי"ג)

יז. והאחים שמכרו או משכנו קרקע אביהם הבת טורפת מן הלקוחות פרנסתה כדרך שטורפים כל בעלי חובות מן הלקוחות כמו שיתבאר בהלכות הלואה. (אישות, פ"כ ה"ז)

יח. מי שמת והניח שתי בנות ובן וקדמה ראשונה ונטלה עישור נכסים ולא הספיקה השניה לגבות עד שמת הבן ונפלו כל הנכסים לשתיהן אין השניה נוטלת עישור אלא חולקות בשוה וזכת ראשונה בעישור שלה. (אישות, פ"כ ה"ט)

יט. הבת בעישור זה כבעל חוב של אחין היא לפיכך נוטלת אותו מן הבינונית בלא שבועה, ואם מתו האחין נוטלת אותו מבניהם מן הזיבורית ובשבועה, שהרי היא נפרעת מנכסי יתומים והבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא מן הזיבורית ובשבועה כמו שיתבאר בהלכות הלואה. (אישות פ"כ ה"ו)

כ. עישור זה שהוא לפרנסה אינו מתנאי כתובה לפיכך אפילו לתקנת אחרונים אינו ניטל אלא מן הקרקע, ויש לה לגבות עישור זה משכירות הקרקע, ואם רצו האחין ליתן לה מעות כנגד עישור הקרקע נותנין. (אישות, פ"כ ה"ה)

כא. תקנו הגאונים בכל הישיבות שתהיה האשה גובה כתובתה אחרי מות בעלה אף מן המטלטלין כדרך שהתקינו לבעל חוב לגבות מן המטלטלין, ופשטה תקנה זו ברוב ישראל, וכן שאר תנאי כתובה כולן ככתובה הן וישנן במטלטלין כבקרקע, חוץ מכתובת בנין דכרין שלא מצאנו מנהג ירושתה פשוט בכל הישיבות, לפיכך אני אומר מעמידין אותה על דין התלמוד שאין יורשין כתובת אמן אלא מן הקרקע. (אישות, פט"ז ה"ז)

כב. מי שצוה ליתן לבתו כך וכך מעות לפרנסתה ליקח בהן קרקע בין שהיה שכיב מרע בין שהיה בריא ומת והרי המעות ביד השליש ואמרה הבת תנו אותם לבעלי כל מה שירצה יעשה בהן, אם היתה גדולה ונשאת הרשות בידה, ואם עדיין מאורסת יעשה שליש מה שהושלש בידו, ואם עדיין קטנה היא אפילו נשאת אין שומעין לה אלא יעשה השליש כמו שצוה האב. (אישות פ"כ הי"ד)

כג. שכיב מרע שאמר תנו לבני שקל בכל שבת, או שאמר אל תתנו להם אלא שקל, ונמצא שאינו מספיק להם אלא סלע בכל שבת, נותנים להם כל צרכן שלא נתכוון זה להרעיב את בניו אלא לזרז אותם, שמא ירויחו בהוצאה יותר מדאי. (זכיה ומתנה, פי"א הכ"ג)

כד. שכיב מרע שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני והיה ראשון ראוי ליורשו ופירש ואמר לא משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתיה, השני קונה מה שמשייר הראשון, לפיכך אם נתן המעות על יד שליש, או שאמר תנו לבניי שקל בכל שבת ולא משום ירושה אני נותנם להם, והנשאר מן הנכסים אחר מותם יהיה לפלוני, אין נותנין להם אלא שקל אף על פי שאינו מספיק להם. (זכיה ומתנה, פי"ב ה"ו)

כה. קטן עד שש שנים אין הקנייתו לאחרים כלום, ומשש שנים עד שיגדיל אם יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו קיימת, בין בדבר מרובה בין בדבר מועט בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע, ודבר זה מדברי חכמים כמו שביארנו כדי שלא יבטל ולא ימצא מי שימכור לו ולא יקח ממנו, והכל במטלטלין אבל בקרקע אינו מוכר ולא נותן עד שיגדיל.

במה דברים אמורים בקטן שאין לו אפוטרופוס אבל אם היה לו אפוטרופוס אין מעשיו כלום אפילו במטלטלין אלא מדעת האפוטרופוס, שאם רצה לקיים מקחו וממכרו ומתנתו במטלטלין קיים. (מכירה, פכ"ט הלכות ו-ז)