(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
א. הנושא את האשה ופסקה עמו שיהיה זן את בתה כך וכך שנים חייב לזון אותם שנים שקיבל על עצמו והוא שיתנו על דבר זה בשעת קידושין, אבל שלא בשעת קידושין עד שיקנו מידו או עד שיכתוב בשטר וכיוצא בו כמו שיתבאר בהלכות מקח וממכר. נתגרשה בתוך השנים שקיבל על עצמו לזון את בתה ונשאת לאחר ופסקה עמו שיהיה זן אותה הבת כך וכך שנים לא יאמר הראשון אם תבוא לביתי אזונה אלא מוליך מזונותיה למקום שהיא שם אמה, וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחת אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות.
נישאת הבת בתוך זמן זה הבעל חייב במזונותיה, ובעלי אמה שניהם כל אחד ואחד נותן לה דמי מזונות, מתו אלו שפסקו לזון אותה אם קנו מידן או שחייב עצמו בשטר הרי זו כבעל חוב בשטר וטורפת מזונותיה מנכסיהן המשועבדים עד סוף הזמן שפסקו, ואם פסקו בשעת הקידושין ולא היה שם קנין הרי הם דברים שלא ניתנו ליכתב ואינה טורפת במזונותיה. (אישות, פכ"ג הלכות יז-יח)
ב. המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל, אף על פי שלא היה חייב לו כלום הרי זה חייב, שדבר זה מתנה היא ואינה אסמכתא, כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה, או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אף על פי שאין שם עדים, או שאמר לו בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר, אף על פי שלא אמר אתם עדי, הואיל ואמר בשטר הרי זה כמי שאמר הוו עלי עדים וחייב לשלם, אף על פי ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום, שהרי חייב עצמו, כמו שישתעבד הערב, וכזה הורו רוב הגאונים. (מכירה, פי"א הט"ו)
ג. איש ואשה שהיו ביניהם שדוכין ואמר לה כמה את מכנסת לי כך וכך ואמרה לו וכמה אתה נותן לי או כותב לי כך וכך, וכן האב שפסק ע"י בנו ובתו כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן לבתך כך וכך, ועמדו וקדשו, קנו אותן הדברים ואף על פי שלא היה ביניהן קנין מידם, ואלו הן הדברים הנקנין באמירה.
במה דברים אמורים בשפסק האב לבתו בין גדולה בין קטנה ופסק האב האחר לבנו ובנישואין ראשונים שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ומרוב שמחתו בנישואין הראשונים גמר ומקנה לו באמירה, אבל אח שפסק לאחותו או אשה שפסקה לבתה וכן שאר קרובים, או האב שפסק לבנו או לבתו בנישואין שניים, לא קנו אותן הדברים עד שיקנו מידי הפוסק שנתן כך וכך. (אישות, פכ"ג הלגות יג-יד)
ד. כבר ביארנו בנשואין ששנים שהיה ביניהם שדוכין ופסק זה על ידי בנו וזה על ידי בתו, ואמרו כמה אתה נותן לבנך, כך וכך, וכמה אתה נותן לבתך, כך וכך, ועמדו וקדשו, קנו באמירה, ואין קונין באמירה זו עד שעת נשואין שכל הפוסק דעתו לכנוס, וצריכין שיהיו הדברים שהן פוסקין מצויין ברשותו, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כמו שביארנו, ודברים אלו לא ניתנו להכתב, לפיכך אינן כשטר עד שיטרוף בהן. (זכיה ומתנה, פ"ו הי"ז)
ה. כתב האב לכהן שהוא חייב לו ה' סלעים חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי, נתן לו כלי שאינו שוה בשוק ה' סלעים וקבלו הכהן בה' סלעים הרי בנו פדוי, נתן ה' סלעים לעשרה כהנים בין בבת אחת בין בזה אחר זה יצא. (ביכורים, פי"א ה"ז)
ו. המלוה את חבירו בשטר ואחר שהעידו העדים בשטר בא ערב וערב את הלוה אף על פי שקנו מידו ונשתעבד לשלם כמו שביארנו כשיבא המלוה להפרע מנכסי הערב הזה אינו טורף מנכסים משועבדים, היה הערב בגופו של שטר קודם חתימת העדים אם כתבו פלוני ערב שהרי אינו מעורב עם הלוה במלוה אינו גובה ממנו מן המשועבדים אבל אם כתוב בשטר פלוני לוה מפלוני כך וכך ופלוני ערב שהרי ערבו לוה עם ערב בשטר וקנו מידו של ערב ואח"כ חתמו עדים בשטר ה"ז נפרע מנכסי ערב המשועבדים. (מלוה ולוה, פכ"ו ה"א)
ז. איש ואשה שהיו ביניהם שדוכין ואמר לה כמה את מכנסת לי כך וכך ואמרה לו וכמה אתה נותן לי או כותב לי כך וכך, וכן האב שפסק ע"י בנו ובתו כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן לבתך כך וכך, ועמדו וקדשו, קנו אותן הדברים ואף על פי שלא היה ביניהן קנין מידם, ואלו הן הדברים הנקנין באמירה. (אישות פכ"ג הי"ג)
ח. כבר ביארנו בנשואין ששנים שהיה ביניהם שדוכין ופסק זה על ידי בנו וזה על ידי בתו, ואמרו כמה אתה נותן לבנך, כך וכך, וכמה אתה נותן לבתך, כך וכך, ועמדו וקדשו, קנו באמירה, ואין קונין באמירה זו עד שעת נשואין שכל הפוסק דעתו לכנוס, וצריכין שיהיו הדברים שהן פוסקין מצויין ברשותו, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כמו שביארנו, ודברים אלו לא ניתנו להכתב, לפיכך אינן כשטר עד שיטרוף בהן. (זכיה ומתנה, פ"ו הי"ז)
ט. כתב האב לכהן שהוא חייב לו ה' סלעים חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי, נתן לו כלי שאינו שוה בשוק ה' סלעים וקבלו הכהן בה' סלעים הרי בנו פדוי, נתן ה' סלעים לעשרה כהנים בין בבת אחת בין בזה אחר זה יצא. (ביכורים, פי"א ה"ז)
י. הגרושה אין לה מזונות אף על פי שהיא מניקה את בנה אבל נותן לה יתר על שכרה דברים שהקטן צריך להן מכסות ומאכל ומשקה וסיכה וכיוצא בזה, אבל המעוברת אין לה כלום. שלמו חדשיו וגמלתו אם רצת המגורשת שיהיה בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו, ואחר שש שנים יש לאב לומר אם הוא אצלי אתן לו מזונות ואם הוא אצל אמו איני נותן לו כלום, והבת אצל אמה לעולם ואפילו לאחר שש.
כיצד היה האב ראוי לצדקה מוציאין ממנו הראוי לו בעל כרחו וזנין אותה והיא אצל אמה ואפילו נשאת האם לאחר בתה אצלה ואביה זן אותה משום צדקה עד שימות האב ותזון מנכסיו אחר מותו בתנאי כתובה והיא אצל אמה, ואם לא רצת האם שיהיו בניה אצלה אחר שגמלתן אחד זכרים ואחד נקבות הרשות בידה ונותנת אותן לאביהן או משלכת אותן לקהל אם אין להן אב והן מטפלין בהן. (אישות, פכ"א הלכות יז-יח)
יא. השוכר ריחיים מחבירו שיטחון לו כ' סאה בכל חדש בשכרו והעשיר בעל הריחיים והרי אינו צריך לטחון שם אם יש לשוכר חטים שצריך לטחון לעצמו או לאחרים כופין אותו ליתן דמי טחינת כ' סאה שזו מדת סדום היא, ואם אין לו יכול לומר אין לי דמים והריני טוחן לך כמו ששכרתי ואם אין אתה צריך מכור לאחרים וכן כל כיוצא בזה. (שכירות, פ"ז ה"ח)
יב. ברכת הבית מרובה כיצד, חמשה שהיה מזונות כל אחד מהן קב כשיאכל לבדו אם היו חמשתן בבית אחד ואוכלין בעירוב מספיק להן ארבעת קבין, והוא הדין לשאר צרכי הבית, לפיכך אלמנה שאמרה איני זזה מבית אבי פסקו לי מזונות ותנו לי שם יכולין היורשין לומר לה אם את אצלנו יש ליך מזונות ואם לאו אין אנו נותנים ליך אלא כפי ברכת הבית, ואם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והם ילדים נותנין לה מזונות המספיקין לה לבדה והיא בבית אביה, ומותר מזונות האלמנה ומותר הכסות ליורשין. (אישות, פי"ח ה"ד)
יג. כשם שניזונת אחר מותו מנכסיו כך נותנין לה כסות וכלי תשמיש ומדור, יושבת במדור שהיתה בו בחיי בעלה ומשתמשת בכרים וכסתות בעבדים ושפחות שנשתמשה בהן בחיי בעלה. נפל המדור אין היורשין חייבין לבנותו, ואם אמרה הניחו לי ואני אבננו משלי אין שומעין לה, וכן לא תחזק בדקו ולא טחה אותו אלא תשב בו כמו שהוא או תצא, ויורשין שמכרו מדור אלמנה לא עשו כלום.
נפל הבית או שלא היה לבעלה בית אלא בשכר נותנין לה מדור לפי כבודה, וכן מזונותיה וכסותה לפי כבודה, ואם היה כבוד הבעל גדול מכבודה נותנין לה לפי כבודו מפני שעולה עמו ואינה יורדת אפילו לאחר מיתה. (אישות, פי"ח הלכות ב-ג)
יד. אלמנה שהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידה נשבעת וגובה כתובתה לעולם אפילו אחר מאה שנה, בין שהיתה בבית בעלה בין שהיתה בבית אביה, ואם אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אין לה כלום ואפילו עיקר כתובה ואפילו תבעה ביום מיתת בעלה, וכן הגרושה אפילו עיקר כתובה אין לה עד שתוציא שטר כתובה.
במה דברים אמורים במקום שדרכן לכתוב כתובה, אבל במקום שאין דרכן לכתוב כתובה אלא סומכין על תנאי בית דין הרי זו גובה עיקר כתובה אף על פי שאין בידה שטר כתובה בין נתגרשה בין נתאלמנה בין שהיתה בבית בעלה בין שהיתה בבית אביה, אבל תוספת אין לה בכל מקום אלא בראיה ברורה.
ועד כמה תגבה האלמנה העיקר במקום שאין כותבין כתובה, אם היתה בבית בעלה גובה לעולם, ואם היתה בבית אביה עד עשרים וחמש שנה, ואם באה לתבוע אחר עשרים וחמש שנה אין לה כלום, שאילו לא מחלה לא שתקה כל זמן זה, והרי אינה עם היורשים כדי שתאמר נכלמתי מלתבען והן עמי בבית. (אישות, פט"ז הלכות כא-כג)
טו. כשנזקקין ב"ד לנכסי יתומים למכור שמין את הקרקע ואח"כ מכריזין עליה שלשים יום רצופין או ששים יום שני וחמישי ומכריזים בבקר ובערב בשעת הכנסת פועלים ובשעת הוצאת פועלין וכל מי שרוצה לקנות יוליך הפועלין לבקר לו, ובשעה שמכריזין מסיימים את השדה במצריה ומודיעין כמה יפה ובכמה הוא שומה ומפני מה רוצים למכרה אם להגבות לב"ח או לכתובת אשה לפי שיש מי שרוצה ליתן לב"ח ויש מי שרוצה להגבות לאשה.
וכשכותבין האדרכתא על נכסי יתומים בין גדולים בין קטנים כותבין בה והכרנו שהנכסים האלו הן של פלוני המת, ואם לא כתבו כך הרי אדרכתא זו פסולה ואין אוכלין בה פירות אפילו לאחר ששלמו ההכרזות. (מלוה ולוה, פי"ב הלכות ח-ט)
